שניצל על ים כנרת/ בחדר אוכל/ אנגוס בך/ קצת שגרתי/ ולא מקורי /אך העיקר שהבטן התמלאה.
אני יודע שזה היה ניסיון קצת עלוב, אבל כשמגיעים לקיבוץ (סליחה, קבוצה) שבו גדלו וגרו שתיים מהמשוררות הגדולות שידעה ארצנו הקטנטונת, הייתי חייב לעשות איזו מחווה לשירה העברית.
מה חדש? לוחות המודעות בכנרת משתייכים לאסכולת הקטגוריות. עם זאת, השינויים שעברה הקבוצה משפיעים גם על הסדר, וניתן לראות חריגות בוטות, כמו למשל, פרסום לקלנועיות אפיקים במקום שכותרתו "אבד/נמצא" ופרסומת לניקוי שטיחים במקום שמיועד ל"דרושים". לעומת אלה, קטגוריית "מזג האוויר" נותרה מסודרת למשעי - טבלת משקעים וכתבה על מצבו העגום של האגם השכן, מה שמוכיח שהחקלאים פה עדיין חיים ובועטים.
קבלת פנים - חדר האוכל קטן וריק למדי, אך למרות זאת לא גילו חברי הקבוצה עניין רב בנוכחות הזרה. השלווה הופרה באחת, כאשר שלף שותפי רן את מצלמתו והחל לתעד את ילדי המקום. "אתה צלם פפרצי?" שאל אחד, "צלם אותי", צווח אחר בפה עמוס שניצל תירס. "תרשום את השמות שלנו", פנה אליי ילד נוסף, "אני שון, זה עופר, עידן, אורי, דניאל... נו... למה אתה לא רושם?!?!"
קוד לבוש - צבע הבגדים כצבע הכנרת. הקבוצה הוותיקה בת ה-96 עמדה בציפיות.
דברים שרואים מכאן - חדר האוכל של כנרת נראה כמו מוזיאון מחווה לחדר האוכל הישן. הקירות המתקלפים, ריהוט העץ העתיק, עגלות החימום המיושנות ותמונות השחור-לבן הדהויות, שמתארות עגלות חציר מהמספוא, מגדל פעמון ומזח על ים כנרת - כל אלה הציפו אותי בנוסטלגיה, וממש יכולתי לראות בעיני רוחי את ידיהם של רחל המשוררת ושל זלמן שזר נפגשות מעל מגש פח עם דג מלוח. ליד שעון המטוטלת תלויה עדיין ברכת שנה טובה. "זה בכוונה", צוחקת רכזת התרבות, זהבה. "לדעתנו, זו ברכה שתופסת לכל השנה, אז השארנו אותה".
הגשת פתיחה - צלחת החרס החליקה מצד אל צד על מגש הפלסטיק התכול, ואילצה אותנו להפעיל רמת קואורדינציה עילאית, כדי למנוע את התגשמותו של סיוט חדר האוכל האולטימטיבי. המבחר לא היה רב, ובחרתי בשניצלונים ובאורז, שאליהם הוספתי לפי הכלל המקובל - ליד מקורות מים אוכלים דגים - גם דג מרלוזה מצופה. בתחום השתייה לא הצלחנו לאתר את ברזי המים והמיץ, וחטאנו בפחית קולה צוננת.
חבר קיבוץ ישלם 15-20 שקלים. אורח יוסיף עוד שניים-שלושה שקלים.
שלוש ארבע לעבודה - לפני מספר שנים נסגר המטבח בכנרת, ואת האוכל מביאים מבית ההארחה אוהלו, ששייך אף הוא לקיבוץ ומספק מזון גם לקיבוצים ולמפעלים נוספים באזור. הצוות מונה ארבעה עובדים, שמספקים ארוחת צהריים לכ-250 סועדים, שישה ימים בשבוע, כשלפעמים נוספות ארוחות ערב בחגים ובערבי תרבות. חדר האוכל מנוהל על ידי חברת משק, הילה, ואליה מצטרפים שני חברים נוספים, כשנציגת השכירים היא רכזת התפעול הכול יכולה, ריקי, שמגיעה בכל בוקר מטבריה. "אל תרשום שהיא שכירה", מעירה זהבה, "23 השנים שהיא עובדת פה הפכו אותה לאחת משלנו".
על טעם ועל ריח - למרות המבחר הדל והמאכלים הבנאליים שהוגשו, הופתעתי לטובה. השניצלונים טוגנו בחדר האוכל עצמו והוגשו מיד לצלחת, דבר שנתן להם פריכות מצוינת, והעלה אותם מעל הממוצע. גם האורז הפתיע בתוספת ירקות שהוסיפה לו עניין. לעומתם, דג המרלוזה לא היה מספיק חם, וניכר בו שבילה במקפיא פרק זמן רב יותר ממה שבילה במים. "נו, מה אני אגיד לך", התפתל אחד מחברי הקיבוץ כששאלתי אותו לשביעות רצונו, "האוכל פה הוא בסיסי. אתה לא בא הנה במטרה שיהיה לך טעים, אלא במטרה לשבוע, ואני מניח שבשביל המחיר הנמוך זה הגיוני". "אני במקומך לא הייתי באה הנה", הביעה אחת הצעירות דעה נחרצת יותר, "מה את רוצה, אימא? הוא שאל אותי שאלה", דחתה את מחאת אמה בגיחוך.
הארוחה נחתמה בצורה מצוינת, כשריקי הביאה לנו כוסות קפה שחור ומבחר עוגיות נהדרות מעשה ידיה.
ההברקה - למרות השינויים שעובר הקיבוץ (סליחה קבוצה) נותרה התרבות נוכחת מאוד. בירה ונשירה, הרצאות, חגים וסרטים הם רק חלק מהרפרטואר העשיר. מה שמצא חן בעיניי יותר מכול הוא "חג שולקה", שמתקיים בסמוך לליל השנה האזרחית החדשה. החג קרוי על שמו של חבר הקיבוץ המנוח שולקה, שלא ידע את תאריך הלידה שלו, וקבע אותו באופן שרירותי לאחד בינואר. בשל אהבתו לריקודים ולמוזיקה, נהגו בקבוצה לחגוג לו יומולדת במסיבה גדולה, עוד הרבה לפני שהסילבסטר נכנס לאופנה. מאז השתרש המנהג.
סיכום - בגדול, הזנחת המבנה והאוכל חסר המעוף היו אמורים לגרום למפלס העופות המכובסים לרדת לגובה מפלס המים של האגם שעל שמו קרויה הקבוצה. עם זאת, הקסם המיוחד של המקום, חביבות האנשים, הניסיון של צוות חדר האוכל לפעול הכי טוב במגבלות הקיימות ואיכות האוכל הגבוהה לסוגה, מצליחים להרים אותו במעט מעל לקו האדום.
חמישה וחצי עופות מכובסים.
