יש למלא לפחות אחד משדות החיפוש

נולד בעיירה קיליקייב, בפלך וולין (אוקראינה). אביו היה מומחה לעיבוד עצי ‏יער. המשפחה עזבה את העיירה ועברה לגור בכפר. האם, למען הגדלת ‏הפרנסה למשפחה, גידלה פרות מספר. מאיר גדל, אפוא, בסביבה חקלאית. ‏

בגזירת החוק הרוסי (איסור מגורים ליהודים בכפר) נאלצה המשפחה לעבור ‏לעיירה, שם למד מאיר בבית-ספר עברי פרטי. באין גימנסיה בעיירה הכין את ‏עצמו להמשך לימודים תיכוניים באודיסה. משסיים שם לימודיו התיכוניים ‏הצטרף להסתדרות הסטודנטים הציוניים "החבר", ובחזרו לעיירתו ארגן בה ‏את הסתדרות "צעירי-ציון". זמן-מה עבד בהצלחה כמורה בבית-הספר ‏‏"תרבות". עם קבלת הידיעה על נפילת טרומפלדור בתל-חי החליט מאיר ‏לעלות לארץ, וביוני 1920 הצליח יחד עם קבוצה בת 11 חברים לברוח ‏

מהעיירה, ואחרי גלגולים רבים, בתוכם מאסר בוורשה באשמת קומוניזם, יצא ‏את פולין בדרכו לארץ.‏

 

לאחר עלייתו עבד בכבישים. שם הכיר את שאול אביגור, ובהשפעתו החליט ‏לבוא כעבור שנה לכנרת. כאן עבד במקומות שונים עד שמצא את עבודתו ‏הקבועה ברפת, שבה המשיך בהפסקות קצרות למעלה מ - 40 שנה, עד יומו ‏האחרון ממש. עבד תמיד בשיתוף הדדי וביחסי כבוד עם שאר העובדים, ‏בייחוד עם הצעירים, והיה מתייחס אליהם באהבה רבה ובתקווה לבאות. ‏בגלל ‏התמדתו, אהבתו לענף ועינו החדה היה נחשב בעיני כל העובדים אתו ‏ל"בר-סמכא" בענף. מדי פעם בפעם היה יוצא לתפקידים ציבוריים שונים

הדרכה בקבוצת חולדה בראשיתה, גזברות בכנרת, ריכוז וועד הגוש של משקי ‏עמק הירדן וועדת המשק של האיחוד. היה גם חבר ההנהלה של האגודה ‏להזרעה ופעיל בארגון מגדלי הבקר וב"החקלאית".‏

 

ב - 1966 הוענק לו פרס הבוקרים "בעד התמדתו בעבודה ברפת במשך 40 שנה ‏ויותר". היה מפרסם בעלון הקבוצה רשימות בענייני חברה ומשק, במיוחד ‏בענייני הרפת.‏

 

מת באופן פתאומי כצדיק שהתכונן ללכת לפנות ערב לעבודתו ברפת, כרגיל ‏מדי יום ביומו.‏

 

בן 72 היה במותו.‏

הניח אחריו את חוה אשתו, בת - יהודית, בן - אריה, ואתם - ארבעה נכדים.