רשימה לעלון הקבוצה עם חנוכת

הספרייה והארכיון החדשים

 

 

 

ביום ראשון 6.8.89 נחנוך את "בית אהרון שידלובסקי" – "פרויקט "הגבעה"" הכולל את "הספרייה החדשה" ואת הארכיון שעבר לבית האמצעי המשוחזר והמשופץ.

פרויקט זה הוקם בתרומתו של יוסף שידלובסקי לזכר אחיו אהרון, חברנו היקר.

יוסף ואהרון, שני אחים, שני עולמות, שתי דרכים.

שניהם נולדו וחיו בכפר קטן סקריהיטשין שבפאתי העיירה דובינקה.

שניהם ספגו בילדותם את ריחות השדה והיער, את ריחות השחת והזבל.

שניהם השכימו עם שחר לקצור בחרמש את הקמה המשתבלת.

אהרון הבכור נפל בשבי החזון הציוני והגיע עם גלי העלייה השנייה לארץ ישראל בה הצטרף לקבוצתו של בן-ציון ועמו יחד היו ממייסדי ביתנו כנרת, מראשוני הקבוצים.

יוסף הצעיר, מרדן באפיו, דחה מעליו את האמונה היהודית, לא האמין ב"נצח-ישראל" והחזון הציוני היה זר לו.

כוח אחד משך והנחה אותו, היה זה כוחו של הדמיון, כוחו של המדע המתפתח, כוחה ונפלאותיה של הטכנולוגיה המתקדמת בעולם.

יוסף עזב את הבית והמשפחה, נדד לארצות רחוקות בהן התחיל את חייו החדשים, רכש את השכלתו ונתן ביטוי לכישרונותיו ולכוח המצאתו.

ואכן, צלחה דרכו זו ורבות מהמצאותיו, פרי דמיונו הפורה מומשו.

אהרון שהתחיל את חייו בקבוצה, גיבש לעצמו השקפת חיים, מוסר וצדק שהעמידו אותו בודד מול החברה כולה, ולאורך כל שנות חייו בתוכנו לא סטה מאמונתו, לחם וביקר אותנו בלי פשרות ויחד עם זאת לא חיפש דרך אחרת, לא עזב אותנו.

כנראה, לא הכיר בדרך חיים אחרת, טובה יותר.

אמונתו הבסיסית הושתתה על העבודה העצמית, ההסתמכות הבלעדית על עצמנו ומקורותינו הכספיים והסתפקות במועט.

חיו הארוכים של אהרון בתוכנו היו מסכת של דבקות בדרך ללא פשרות. ויוסף שהגיע למיצוי שאיפותיו, התחיל לחוש את הבדידות.

עם שנות חייו שנוספו, התחיל לחפש את הדרך למשפחתו שהתרכזה כולה כאן בארצנו.

החזון הציוני שהלך והתגשם במציאות הארץ, מלחמת השחרור והישגיה בהכרזת המדינה שנתנה תוקף לעצמאותו של העם – שינו בלי ספק את השקפת עולמו של יוסף והוא התחיל להקדיש יותר זמן, אמצעים וכשרון לפיתוח הארץ ותעשייתה.

הקשר עם הארץ והמשפחה הלך וכבש אותו, יותר ויותר זמן הוקדש לחייו כאן.

הקים את ביתו בקיסריה ובשנותיו האחרונות בילה בו את רוב זמנו.

מסלול חייהם של שני האחים נפגש כאן. שניהם נחים את מנוחתם האחרונה בבית-העלמין שעל שפת הכנרת, זה ליד זה.

איך נפגשו דרכים כה שונות?

בהיותי קרוב ליוסף בשנתו האחרונה זכיתי לחוש את הערצתו הגדולה לאהרון.

יוסף היה אדם קר ומסתייג במגעיו החיצוניים, אולם אין לי ספק שבתוך ליבו פנימה ולאורך כל שנות חייו הרבות, העריץ את אהרון ואת אורח חייו.

לכן לא הופתעתי כשהגיע אלינו לכנרת ובחדרה של אמא העלה לפנינו את רצונו להקים יד וזכר לאחיו אהרון.

המניע להצעה שהצענו לו למימוש רצונו – היה מצבם של הארכיון והספרייה שלנו ששכנו במרתפים צרים וטחובים.

הצענו לו לשקם את הבתים על "הגבעה" ולהכשירם לקליטת שני המוסדות החשובים הללו.

מרגע שהתקבלה ההחלטה, הייתי עד להתעניינות העצומה של יוסף בהתקדמותה של עבודת הבנייה וראיתי עד כמה היה חשוב לו נושא זה.

היה מטלפן מביתו בקיסריה לעתים קרובות כדי לדעת איך מתקדמת העבודה.

בביקורו האחרון אצלנו, כשלושה שבועות לפני מותו, נוכח שאכן, אנו עומדים בפני סיום בנייתה של הספרייה וקבענו את התאריך בו נקיים את טקס הפתיחה.

הוא הדגיש לא פעם, עד כמה היה רוצה לראות בהשלמת מפעל זה לפני מותו.

זכור לי באותו היום בביקורו, לאחר שבפתחה של הספרייה הנבנית הכתיב לי את הנוסח שהיה רוצה לרשום על לוח הזכרון; שאל אם אוכל להביאו לשפת הים ולהראות לו את גובה פני המים.

הייתה זו עונת השיא והים שלנו היה מלא על גדותיו. הבאתי אותו אל החוף ליד דִקֲלָה של רחל.

האיש הזה, בן ה-91, עמד על שפת המים שליחכו את נעליו, וראיתי את עיניו נוצצות בחיוך של אושר.

ידעתי באותו הרגע, שבן המשפחה הזה, שהיה כל-כך רחוק מאתנו כל השנים; האיש הזה, שהטכנולוגיה, התעשייה והעולם הגדול, היו הדם שזרם בעורקיו, האדם הזה שהיה חכם, מוכשר ומעשי; השכיל להבין ולדעת מה חשוב ביותר לארץ שלנו, ידע שהמים הם הכוח המניע של החקלאות והאדמה היא נכס שעם לא יכול לוותר עליו, והיה מאושר לראות את מאגר המים היקר שלנו, כשהוא מלא ועולה על גדותיו.

אם נהיה כנים עם עצמנו, אנו חברי כנרת, נודה שאהרון בודאי לא היה מאושר לראות את שמו מתנוסס על מפעל הנצחה מיוחד זה, זה בהחלט לא היה לרוחו, אולם אנחנו חברה חיה ונושמת, חברה אשר פניה לעתיד וחייבת לנהל ולפתור את בעיותיה בכוחות עצמה ולפי דרכה, ונדמה לי שהמפעל הזה שיוסף יזם והקים כאן לזכר אחיו, ישרת את החברה ואת דורותיה הרבים בעתיד.

רוצה אני לעמוד על עוד תופעה מיוחדת במינה שהתגלתה לפני בשנת חייו האחרונה של יוסף.

לאחר שהקים את ביתו בקיסריה, יצר קשר עם משפחה מהעיירה הסמוכה אור-עקיבא.

משפחה זו על אחיותיה ואחיה ובני ביתם הצליחה לעטוף אותו בחום באהבה ובקשר, כמותם אולי לא זכה בחייו.

אין לי ספק שאנשים אלה ניחנו ברוחב לב וידעו להפיק גם ממנו את מה שהיה בודאי חבוי עמוק בתוכו.

אם אדם בגילו יכול היה למצוא שפה משותפת ולעורר אהבת ילדים אליו כפי שנתגלה לפני בקיסריה, הרי שהאיש הסגור הזה נפתח וזאת, הודות למשפחה זו שהקיפה אותו סביב.

זכה יוסף בשנות חייו האחרונות לחזור אל עמו, להיות בארצו להכיר את משפחתו ולהיות מוקף באהבה וחום כה רבים בביתו. זכותה של משפחה זו גדולה ואנו יודעים להעריך זאת.

בהגשמת המפעל היפה הזה עסקו רבים וכאן המקום גם להביע רחשי תודה נאמנים לכול אלה שעסקו בתכנון, בפיקוח ובביצוע.

המחלקה הטכנית של התק"ם על עובדיה ומהנדסיה.

לקבלן גברון שדייק בעבודתו וביצע אותה ביסודיות ובזמן הנדרש.

לכל הפועלים ובעלי המקצוע הרבים הן מבחוץ והן מחברינו שנתנו את ידם במלאכה.

לוועדה המיוחדת שהוקמה למטרה זו וליוותה את הנושא עד היום וכן לאחיהו דרומי שעמד בראש הביצוע ודאג לכל פרט ודייק בשחזור הבנייה והביא לפנינו את הפנינה הזאת.

אני חייב לציין כאן שגם אם הבנייה עצמה הסתיימה ושני המוסדות כבר פועלים במקומם החדש, הרי נשאר לנו עוד פרק אחד במסכת והוא להשלים את סביבת "הגבעה" ולסיים את התוכנית עד סופה.

נוכל אז להתברך במרכז תרבותי יפה של כנרת שיחדש את אותה הפינה היקרה לכולנו – ""הגבעה"" ויהפוך אותה שוב למרכז שוקק חיים ותרבות.

ברכות ואיחולים לעובדי הספרייה ולעובדי הארכיון שיזכו לשנים רבות של עבודה פורייה בתנאים טובים ובסיפוק.

 

 

עשרים שנה עברו מאז הלך לעולמו יוסף שידלובסקי.

זכור לי היטב היום בו הגיע אלינו לכנרת כדי לראות במו עיניו את בנין הספרייה והארכיון שהקים לזכר אחיו אהרון.

היה זה שבוע אחד לפני שנדם ליבו. כל כך רצה לראות מפעל זה גמור. באותו מעמד אמר לי: "זו הפעם הראשונה שאני רואה בנייה כל כך מהירה, כל הכבוד לכם!"

ליוויתי אותו אל בית-העלמין, לקברו של אהרון, לא איש דברים היה יוסף. עמדנו שם כמה רגעים, שותקים.

ואז ביקש: "בוא נרד לחוף הכנרת, אני רוצה לראות כמה היא מלאה".

עמדנו ממש ליד המים. הכנרת באותה שנה הייתה מלאה על גדודיה. ללא מילים, עיניו נוצצות, איש בן תשעים ואחת שנים מתרגש ומתפעל ממראה השפע הזה החשוב כל כך לארץ שלנו...

עבורי, מעמד מיוחד זה, הוכיח עד כמה הייתה שיבתו של יוסף לארץ ישראל שלמה ועד כמה הייתה הזדהותו כנה.

יוסף נולד בכפר קטן על חופו של נהר הבוג בפלך לובלין שבפולין למשפחת חסידים אדוקים בדתם, משפחה גדולה ומבורכת.

השדה, היער ועבודת האדמה היו חלק מחיי היום יום של בני הדור הצעיר.

הם יצאו ללמוד ברחבי פולין וברוסיה ומידי שנה בקיץ נמשכו לכפר ולנהר.

תקופה קצרה זו, שימשה לחילופי דעות ורעיונות שהיו אז נחלת רבים.

בין צעירים אלה היו שנטו לקומוניזם, אחרים השתייכו לתנועת הבונד הסוציאליסטית, חלק נטה להמשיך דרכם של הוריהם החסידים ורבים הצטרפו בהתלהבות לתנועה הציונית וחזונה הגדול.

ראשוני החלוצים שהגשימו את החזון הציוני היו חנה ואהרון-אֶחַיו של יוסף.

יוסף עצמו, בחר בדרך שונה מכולם ואולי בחירה זו היא שבנתה ועיצבה את אישיותו וקבעה את מסלול חייו השלם.

יוסף ברח מאורַח החיים הדתי הגלותי וחיפש דרכו בעולם הרחוק מהם ובכך למעשה ניתק עצמו במשך שנים רבות ממשפחתו כולה.

את השכלתו רכש בכוחות עצמו בגרמניה ומשם עבר לצרפת, בה הקים את משפחתו ובה פעל ועבד רוב שנותיו בהביאו לידי ביטוי את כישרונו ויכולתו הגדולים בתחומי התעשייה והטכנולוגיה המתקדמת.

יוסף, לא האמין ביכולתו של האדם היהודי לשנות גורלו, להתיישב בארץ ישראל, לעבוד את האדמה ולפתח תעשייה מודרנית.

מפנה מכריע בהשקפתו, היוותה מלחמת השחרור וההישגים שבאו בעקבותיה. מכאן החלה השתלבותו במאמץ לפיתוח הכושר התעשייתי שלנו.

הוא החל לפקוד את הארץ לעיתים קרובות, יצר קשר עם אנשי הצבא, משרד הביטחון והתעשיינים וחידש את הקשר עם משפחתו הענפה שברובה הגדול המשיכה את המסורת המשפחתית והגשימה עצמה בעבודת האדמה בקיבוץ ובמושב.

קשר זה הלך והתהדק ולאט לאט העביר את חייו לארץ והזדהותו קיבלה ממדים חזקים הרבה יותר.

יוסף בנה ביתו בקיסריה והיה עד להתפתחותה של העיירה הסמוכה אור-עקיבא, בה נתקיים קיבוץ הגלויות ממש לנגד עיניו.

יוסף תרם רבות לרווחתו של היישוב המתפתח וזכה להערכה רבה על תרומתו זו.

מבין אנשי המקום, נקשר יוסף במיוחד למשפחה אחת שעטפה אותו בחום ואהבה רבה,  - משפחתן של שמחה וציפי.

אנו יודעים ומעריכים את כל אשר נתתם ועשיתם עבורו.

בקשתו של יוסף הייתה להיקבר כאן, ליד אחיו אהרון ובני משפחתו הרבים הקבורים בבית עלמין זה.

והנה הוא כאן, שב אל משפחתו, אל עמו ואל ארצו.

חברי כנרת, כולם, מעריכים ומוקירים את האיש ואת פועלו.

באו הנה לאזכרה, אנשים אשר הכירו את יוסף מעבודתם עימו בנושאי תעשיה וביטחון, היודעים להעריך את אשר עשה ותרם.

בשיחה איתם, עלה הראיון לנסות ולכתוב תולדות חייו של האיש ותרומתו הגדולה לעם ולארץ.

אולי כאן, במעמד צנוע זה, ניתן יהיה לבדוק אם רעיון זה הוא בר ביצוע.

 

בארץ פולין, על גדת נהר הבוג, המוביל מימיו צפונה, שכן כפר קטן בשם סקריהיטשין.

בסוף המאה הקודמת רכשה משפחה יהודית חסידית חלקת אדמה בכפר זה, התיישבה בו ועסקה בעבודת האדמה.

עם השנים הלכה המשפחה והסתעפה ורבים מבניה התפזרו ברחבי פולין.

בין הבנים, שנולדו למשפחה בסופה של המאה היו אהרון ויוסף שידלובסקי.

האחוזה בסקריהיטשין, שבשולי העיירה דובינקה, היוותה מוקד משיכה לכל צעירי המשפחה בה היו מתכנסים בחופשות ובחגים ומבלים בטיולים ביערות, ברחצה בנהר ובעבודת השדה.

לימים, רבים מביניהם יגיעו ארצה וימשיכו המסורת במושבים ובקיבוצים.

אהרון ויוסף – בנים לאותה משפחה – אך רעיונות שונים מאד שבו את ליבם.

בעוד אהרון נתפס לרעיון הציוני והיה חלוץ המשפחה הגדולה, בעלותו ארצה עם העלייה השנייה ובהצטרפותו לקבוצת כנרת – ראה יוסף חזות הכל בהשכלה וקידום הטכנולוגיה וקשריו אל המשפחה והיהדות התרופפו.

בעוד דרכו של אהרון סוחפת אחריו רבים מצעירי המשפחה, שעלו והצטרפו להתיישבות העובדת – היה יוסף יוצא דופן, מתגרה בגורל ומתמודד עם רעיונותיו והמצאותיו.

את השכלתו רכש בכוחות עצמו בגרמניה; משם עבר לצרפת, בה הקים את משפחתו ובה פעל ועבד רוב שנותיו, בהביאו לידי ביטוי את יכולתו הגדולה וכישרונותיו הרבים, בתחומי התעשייה והטכנולוגיה המתקדמת.

יוסף לא האמין ביכולתו של האדם היהודי לשנות את גורלו, להתיישב בארץ-ישראל, לעבוד את האדמה ולפתח תעשייה.

מפנה מכריע בהשקפתו, הייתה תקופת מלחמת השחרור וההישגים שבאו בעקבותיה. מכאן החלה השתלבותו במאמץ לפיתוח הכושר התעשייתי שלנו.

מאז, החל יוסף לפקוד את הארץ לעיתים קרובות, חידש את הקשר עם משפחות אחיו ואחיותיו ובני דודיו, וכן יצר קשר עם גורמים ממלכתיים, כדי לתרום מיכולתו וניסיונו.

כולנו יודעים גם על אכזבותיו וביקורתו של יוסף, על דרך ההגשמה והפיתוח, אולם, אין ספק, שהקשר שנוצר בשנים אלו הלך והעמיק.

יוסף בנה כאן בית וחלק גדול מעיתותיו בילה בו. אני יודע, שאנשי קיסריה ואור-עקיבא, שחיו לידו ובשכנותו, ואלה שעבדו בביתו וטיפלו בענייניו השונים – גילו את הגרעין האמיתי, שמתחת לקליפת הסגירות. כאן צמחה ידידות חמה ומעשירה, שבודאי חיזקה את הקשר שלו לארץ.

הקשר בין יוסף לאהרון, אחיו הבכור, לא בא לידי ביטוי חיצוני. שניהם לא נטו לגילויי חום וקירבה. הקירבה הייתה טמונה בנבכים.

מאז מות אהרון הרגיש יוסף בצורך להנציח את זכרו וכך, הולך ומסתיים עתה בקיבוצנו כנרת, מפעל גדול, פרי יוזמתו של יוסף; מרכז תרבותי-חברתי, שישמש את קהילתנו דורות רבים.

יוסף ליווה את הקמתו, שלב אחרי שלב, ובביקורו האחרון, לפני שבועות אחדים, קבענו עימו את מועד חנוכת המרכז – וצר לנו מאוד, שלא זכה ולא זכינו אנחנו לשמחו.

חברי כנרת מעריכים ומוקירים את האיש וכיבדנו ברצון את בקשתו להיקבר בבית-העלמין שלנו.

יוסף שב אל משפחתו, אל עמו ואל ארצו.

חברי כנרת משתתפים בצער הבנות והנכדים של יוסף, בצערה של המשפחה העניפה בארץ ובצערם של הידידים והאוהבים, שהיו לידו ובביתו.

נוחה, יקירנו יוסף, בבית קברותינו, ליד אחיך וגיסתך ובני משפחתך הרבים, אשר מאותו הכפר הקטן בפולין.