אני זוכרת את אחי אהרון כילד. יש בינינו הפרש גילים של שבע שנים, וזה הפרש מאוד גדול, לכן המפגשים בינינו, כאנשים מבוגרים, היו די מעטים.

כולם קראו לו אהרל'ה, אבל אני קראתי לו אהרון.

כשאני התחתנתי בשנת 1948, הוא היה עדיין נער ואני נזכרת שהוא היה בין הנערים שברחו מחיפה, שם היו כול הילדים שפונו בזמן המלחמה, כי הוא כבר הרגיש מספיק בוגר כדי לעזור במשק, שהרי כול הבחורים השתתפו אז בלחימה.

אהרון נולד בשנת 1935 בתל אביב, הוא האח הצעיר במשפחה. המשפחה שלנו גרה בהרצליה ואחר כך ברשפון. הגננת שלו בגן ברשפון הייתה אמו של מאיר הרציון.

כשאהרון היה בן 10 עברנו לכנרת, ותשומת הלב הייתה בעיקר נתונה לו כי הוא היה הכי קטן. אני זוכרת שהוא היה בן אהוב במשפחה.

אהרון היה תלמיד מוכשר, ולפני הצבא הלך ללמוד בבית הספר המקצועי שליד הטכניון.

לאחר שחרורו מצה"ל הוא חזר לכנרת ועבד כנהג סמיטריילר והתחבר לקבוצת הנהגים שהייתה כאן אז. לאחר נישואיו, עזב את כנרת והתגייס לצבא קבע.

אני זוכרת שהוא הזמין אותנו, את יהושע ואותי לבקר אותו במחנה ששירת בו ליד תעלת סואץ. אהרון נפטר בעת שירותו הצבאי, ביוני 1973, והניח אחריו אישה ושני ילדים, שיש לי אתם קשר מאוד חזק כל השנים. בנו הצעיר מאוד מזכיר לי אותו.

עם אביבה גורן שוחחה דליה