קבוצת כנרת עמוד הבית  |  מה חדש  |  יצירת קשר


אודותענפיםקהילהפנאי פלוסיזכורגלרייהתגובות









שם:
שנת לידה:
שנת פטירה:





א ב ג ד ה ו
ז ח ט י כ ל
מ נ ס ע פ צ
ק ר ש ת






חן כנרתי


תאריך לידה: 03/08/1972 כ"ג אב תשל"ב
תאריך פטירה: 02/03/1994 כ' אדר תשנ"ד
בן מיכל ונח
והוא בן 22 במותו.
מקום לידה: קבוצת כנרת
חלל מערכות ישראל.
מקום קבורה: בית הקברות כנרת  שורה: 54  מספר: 1
שנת עליה: 0
נסיבות נפילה לחיל: נהרג בפעילות צבאית בלבנון
קבוצת השתייכות: חברי כנרת



נולד בקב' כנרת , דור שלישי, להוריו מיכל ונח גם הם בני הקיבוץ, שנולדו ‏למשפחות ותיקות ממייסדי הקיבוץ, משפחת חנה ושלמה כנרתי, מקבוצת ‏הווילנאים, ומשפחת בר - נחמה ולוטק, מחברי קיבוץ רמת-גן, שביחד מהווים ‏את יסודות קב' כנרת.‏
דור הסבים וכן, ההורים מיכל ונח, עסקו בחקלאות ובניהול, והיוו את ההנהגה ‏בכנרת. היו פעילים באזור ובמערכות כלכליות במדינה.‏
חן, הבן השלישי של מיכל ונח, נולד אחרי גל ורון, והיה הקשר הצמוד ‏לאחותם הצעירה-איילת.‏
חן גדל עם ילדי בני גילו בקיבוץ, למד בבית-הספר בכנרת, במשך רוב שנותיו ‏בביה"ס, עסק בהתעמלות מכשירים, היה בנבחרת עמק-הירדן.‏ כשעבר לתיכון "בית-ירח", התמסר לשייט בים, הצטיין בכך והיה בעל רשיונות ‏ותעודות הישגים, עבר גם קורס צלילה.‏
חן גדל והיה לנער תמיר ומוצק, עם מבט שובב ושמחת חיים, פעלתן ונמרץ, ‏כשמו-חן, היה חינני וחברותי מאוד. ארגן טיולים ומשחקי-כדורגל לחבר'ה. ‏ כשהתגייסו בני גילו לצבא, הקפיד לשמור על קשר חם עם כולם.‏
כמו אביו ושני אחיו הגדולים, התגייס לסיירת הצנחנים, הצליח לעמוד בכל ‏הקשיים והמכשולים הרבים שבמסלול זה, והיה לוחם מהשורה הראשונה.‏
חן הקפיד, למרות העומס הרב לשמור על קשר הדוק עם המשפחה הענפה על ‏דורותיה, ונתן תשומת לב לסבים אשר ליווהו בדאגה.‏
חן אהב את כנרת , וכשרק יכול היה, נתן כתף לעזר, ברוח טובה ובשמחת ‏נעורים.‏
בפעילות צבאית בלבנון, כשהוא נושא על גבו מכשיר קשר כבד, עם אנטנה ‏הנישאת לגובה של מטרים מעליו, נתקל בחוט של מתח גבוה, שחשמל אותו ‏והרגו במקום.‏
חן היה נער יפה ומוכשר, שהבטיח שמחה, המשכיות ואהבה רבה.‏
השאיר אחריו את הוריו- מיכל ונח, את אחיו- גל ורון, את אחותו-איילת, את ‏סבא שלמה והסבתא נחמה, דודים, דודות ובני דודים, משפחה גדולה וחברים ‏רבים.‏



חן כנרתי - ספר מבקרים הוסף הודעה לספר המבקרים

אילת כנרתי ויסברוד

 כשמדברים איתי על חן, הדבר הראשון שעולה לנגד עיניי הן הפנים של חן. מחייך. מבסוט מהחיים.

אם הייתי צריכה לבחור תכונות בולטות של חן היו אלה- אחריות ומסירות ומעל הכל טוב לב- לב אדיר וגדול ואוהב.

אם חן היה היום בחיים אני מדמיינת שהוא היה נשוי עם משפחה, אבא שחבל על הזמן ודוד שהאחיינים והאחייניות שלו היו מעריצים. מתקשה לחשוב במה היה עובד אבל מאמינה כי היה לומד משהו שקשור להיסטוריה ולארץ- ישראל.

הזמן והכאב חנצ'וק. מדהים לראות מה שהזמן עושה ויתרה מכך, מה הבחירה לחיות עושה לזמן. למה כוונתי? לפני 19 שנה כשחן נהרג, לא יכולתי לחשוב ו/או לדמיין את השבוע והחודש הבאים, כמו תינוק הלומד צעדיו הראשונים בעולם, כך גם אני- למדתי מדי יום, צעד צעד, לחיות עם מותו. צועדת, נופלת, שוב צועדת כמה צעדים ושוב נופלת. לאט לאט לומדים שוב ללכת, וכשמקבלים בטחון מתחילים להסתכל מסביב ולזהות שוב הדרך על מהמורותיה ובורותיה ולא פחות חשוב מכך על פריחותיה המקשטות שוליה. הרוח, שקודם איים להפיל, חדל מלאיים עוד והפך לחבר להתעטף בו בהבנה ובכנות מבלי להזדקק למילים ולמחוות. הבחירה לחיות- להמשיך את החיים, כשחן הוא שותף מלא בהם, היתה ההחלטה החשובה ביותר שהורי החליטו עבורם ועבורי. החלטה זו אפשרה ומאפשרת לגדול ולהתפתח, לשמוח, לתרום, להנות, לכאוב ולאהוב מבלי לחוש נקיפות מצפון, נהפוך הוא, במידה מסוימת מתוך שליחות.

ובחזרה למשפט הפותח, הבחירה לחיות גרמה לזמן להקהות הכאב החד המפלח שהיה משתק אותי ב"ראשית הדרך". הבחירה לחיות גרמה לזמן להיות אמצעי יעיל למימוש הבחירה- ההחלטה לחיות!

הזמן חולף ונשימה שלפני 19 שנה היתה נעתקת מכל מחשבה, תמונה, שיחה אודותיו הפכה לנשימה רצופה שמוצפת באושר ושמחה וגם כאב, נעים ולא מעיק, כל אימת שחושבת על חן.

הזיכרונות – הזיכרון הכי חזק שלי מחן הוא מהמשימות שהיה עליי למלא בתור אחותו הצעירה- להקליט לו משחקי כדורגל (לא בקנאות, רק אם זוכרת), להביא לו החבילות ובעיקר לעסות את גבו עם חזרתו מהצבא. ראיתי בעיסוי גבו ביטוי לאהבה הענקית שלי אליו ואת תרומתי הקטנה להצלחתו בצבא. לצד זה היו כמובן ההצקות של אחות קטנה את אחיה הבוגר, הצקות שנבעו מרצון לעוד קצת תשומת לב מהאח הזה שכה אהבתי והערצתי.

הדברים המחזקים בחיים עם כאב כפי שהסברתי קודם, הבחירה בחיים היתה ההחלטה החשובה ביותר שהורי בחרו עבור עצמם, עבור המשפחה ובכלל זה עבורי. הבחירה בחיים לא היתה בגדר סיסמא ריקה, הם המשיכו לעבוד ולתרום ממרצם ומיכולותיהם הגבוהות והיוו דוגמא חיה לאיך קוראים תגר על המוות והשכול ואיך מנהלים חיים של יצירה והגשמה למרות הכאב הפרטי.



הכאב ישנו אבל יש לו את המקום הקבוע שלו. יש תקופות שהוא דורש יותר תשומת לב אבל בגדול האיזון והשגרה מחזירים אותו כל העת למקומו וגודלו "הטבעי".                                     אילת כנרתי ויסברוד