קבוצת כנרת עמוד הבית  |  מה חדש  |  יצירת קשר


אודותענפיםקהילהפנאי פלוסיזכורגלרייהתגובות









שם:
שנת לידה:
שנת פטירה:





א ב ג ד ה ו
ז ח ט י כ ל
מ נ ס ע פ צ
ק ר ש ת






שמעון הפנר


תאריך לידה: 01/06/1924 תרפ"ד
תאריך פטירה: 18/05/1948 ט' אייר תש"ח
בן שרה ואליעזר
והוא בן 24 במותו.
מקום לידה: הונגריה
חלל מערכות ישראל.
מקום קבורה: דגניה א' - בקבר אחים  
שנת עליה: 1944
נסיבות נפילה לחיל: נפל בקרב על צמח במלחמת השחרור
קבוצת השתייכות: חברי כנרת



נולד בבודאפסט (הונגריה) במשפחה מתבוללת. האם הייתה אמנם בת ‏למשפחת רבנים, אולם מוצאו של האב היה משכבה מתבוללת מדורות. בן 13 ‏הצטרף, בניגוד לדעת הוריו, לתנועה צופית-חלוצית "דרור", ובמשך הזמן היה ‏ממדריכי התנועה וחבר מרכז "דרור-הבונים".‏ בימי הנאצים נתן את ידו לתנועת המחתרת והיה פעיל בהברחת יהודים ‏מרומניה להונגריה ומשם לארץ. אחרי שנתגלו אפשרויות לפעולה בשטח ‏העלייה וההכשרה, יצא שמעון לערי השדה וקיים גרעיני הכשרה. בפעולתו זו ‏עבד בנאמנות רבה ובדבקות למטרה.‏
ב – 1944 עלה ארצה עם קבוצת חברים מהונגריה, בא יחד אתם לכנרת ‏כגרעין להכשרה. בתום תקופת ההכשרה עלה יחד עם קבוצתו להתיישבות ‏בעין-זיתים.‏ אחרי משבר קבוצתי חזר יחד עם חברים אחרים לכנרת המחשבה ללכד מחדש ‏את קבוצתו למטרת התיישבות. משלא נתגשם רעיונו זה נשתקע בכנרת ונשא ‏את ריקה, בת הקבוצה, לאישה. כאן עבד בקביעות בגן-הבית וגילה התמסרות ‏ויכולת רבה.
שמעון היה חולה-לב מילדותו והרופאים אסרו עליו מאמץ גופני, ‏אך הוא נאבק עם המחלה, התעלם ממנה והמשיך, הן בחו"ל והן בהיותו ‏בארץ, בכל עבודה.‏
היה בעל תפיסת עולם מוסרית איתנה. רצינות ואחריות היו מתכונותיו ‏העיקריות. את דרך הקבוצה קיבל בשלמות וכצו מוסרי. היה נאמן ואהוב על ‏החברים.‏
שמעון מטבעו שונא מלחמות היה, אבל הרגיש חובה אישית להיות בין ‏הלוחמים. גויס בראשית אפריל 1948. על אף אי-רצונו נקבע לשמירה גושית.‏ רצונו היה להיות בפלוגה לוחמת. לאחר זמן צורף לפלוגה קרבית ונלחם ‏בקרבות עמק הירדן והגליל. נפל בצמח ביום המר, 18 במאי 1948, והובא ‏לקבורה ביום 21 במאי בקבר האחים שבחלקה הצבאית בדגניה א'.‏
בן 24 היה בנופלו‏.
הניח אחריו את רבקה (ריקה) אשתו.‏



שמעון הפנר - ספר מבקרים הוסף הודעה לספר המבקרים

עלון כנרת

 שמעון הפנר הגיע לכנרת בשנת 1944 עם גרעין של חברה' צעירים מהונגריה. לפני

המלחמה נשא לאישה את ריקה שידלובסקי, בתם של אהרון ועליזה. כמה ימים לפני "היום
השחור", 18.5.1918 , בו נפל גם שמעון, אושפזה ריקה בבית החולים לאחר שעברה
הפלה כתוצאה ממכה חזקה שקבלה.. שמעון עוד הספיק לבקרה בבית החולים, ולהביא לה
פרחים. ומאז לא שב.
בספר "כנרת בימי מבחן" כתבה את סיפורו עליזה שידלובסקי, אמה של ריקה:
זמן קצר חי שמעון בתוכנו. בטרם הכרנו אותו, נעקר מתוכנו. הוא היה אדם. למרות גילו –
הצעיר כל כך, היתה תפיסת עולמו המוסרית איתנה. בעל תכונות תרומיות. יחסו אל העולם
הסובב אותו היה חדור רצינות ואחריות עמוקה והדברים קיבלו משקל ומשמעות אחרת
במחיצתו. את דרך הקבוצה קיבל בשלימות וכצו מוסרי. הוא היה מקפיד מאוד עם עצמו
ומקל עם הזולת. לבו האציל היה מלא אהבה וידידות לאדם, לכל אדם. צנוע ועניו. כוחות
נפש גדולים וסגולות חברתיות יקרות היו צפונים בו ואבדו, בטרם התגלו. –
שמעון נולד ב- 1924 בבודפשט בירת הונגריה. בן למשפחה מתבוללת. האם היתה מבית
יהודי מסורתי, אך האב היה משכבה יהודית, אשר זה כבר נעקרו שורשיה מקרקע תרבות
האומה, והוא הקפיד על כך שהבנים יקבלו חינוך חילוני. ספר יהודי לא היה בנמצא בבית
והשפה המדוברת בו הונגרית. לפלא הדבר איך בא שמעון לתנועה. –
בן 13 נכנס לתנועה הצופית חלוצית "דרור". האם ראתה בצער את התרחקותו מהבית. -
האב ניסה למנוע את הדבר בכוח, אך ללא הועיל, הוא נתפס לתנועה הציונית סוציאליסטית -
עלון כנרת 798
16
בכל להט הנעורים שבו. וכרבים מבין הנוער המעולה באירופה בתקופה שבין שתי
מלחמות עולם, נשא אף הוא את נפשו לתמורות חברתיות ולאומיות גדולות. -
...רוב שנות המלחמה, עד שהגרמנים נכנסו להונגריה לא היה שם שלטון נאצי גלוי. –
מסע ההשמדה השיטתית טרם התחיל. יהודי פולין וסלובקיה, אשר ביקשו מפלט מזוועות
הנאצים, נמלטו לעבר הונגריה. הכניסה להונגריה היתה כמובן אסורה. הברחת הגבול
היתה כרוכה בסכנה גדולה. שמעון היה אז מקבוצת הבחורים שעסקו בהברחת הגבול. הוא
היה מקבל אותם מעבר זה ודואג לשיכונם וכלכלתם. המעשה לא היה פשוט, כי איש לא
רצה לשכן נתין זר והמזון אף הוא ניתן במנות, לפי כרטיסים מיוחדים.
כאשר פגעה השואה גם ביהודי הונגריה, עם כניסת הגרמנים, שמעון יצא בשליחות
התנועה, מצויד בתעודה נוצרית וכובע סטודנטים, חדר לגטאות, הבריח את הנוער לעיר
הגדולה ומשם הבריחו אותם לרומניה ומשם לישראל.
שמעון היה הצעיר שבחבורה של התנועה, הוא היה זריז ואמיץ ולא היה מקום שלא הצליח
להיכנס אליו. היה תוקע את ראשו לתוך לוע הארי ממש. נכנס למחלקות הממשלה,
באמתלה כלשהי ומעתיק תעודות לידה נוצריות אשר הצילו כמה וכמה נערים ונערות מן
התופת.
לא אחת התפרץ אליו חבר באמצע הלילה, להודיעו כי אחד החברים נאסר זה עתה ושמעון
היה יוצא מיד לפעולה, מגלה את מקום מאסרו, מקיים קשר עם כל חבר שנאסר או נשלח
למחנה עבודה. ולא אחת גם הצליח להוציא חבר ממקומות תופת אלו.
הברחת הגבול בין הונגריה לרומניה נעשתה קשה מאוד. היו מקרים שקבוצות יהודים יצאו
ולא הגיעו למטרה, אף לא חזרו. דרושים היו אנשים חדשים ועבודת ההברחה ושמעון –
הציע את עצמו לתפקיד זה.
חבריו השתדלו למנוע ממנו תפקיד זה, כיוון שהיה חולה לב מילדותו. התקפות הלב שלו
היו קשות וממושכות, מלוות שיתוק גמור כמעט של הרגלים ובחלקן גם הידיים. הרופאים
אסרו עליו כל מאמץ גופני. אך שמעון נאבק עם המחלה, לא נתן את עצמו לריתוק לבית.
כוח רצונו עקשנותו עמדו לו גם בהברחת הגבול. טיפוסים מטיפוסים עברו איתו ילדים, –
אשר הפחד העכיר את רוחם, נשים היסטריות ונערים שנקעה רגלם. את כל אלה לקח תחת
חסותו. לבסוף נעשה גם הוא חשוד בעיני הבולשת והוחלט שעליו לעבור לרומניה ומשם –
לארץ.
בנדודיו בין הגבולות, נפגשה לו בדרכו ילדה בת 10 . צנומה וחיוורת, רעבה ואומללה.
הוריה אבדו לה, או אולי הושמדו. שמעון החליט לקחתה אתו ארצה. ומאז ועד עלייתו על
האנייה, הוא מוביל אותה אתו, בכל אשר יפנה. הוא מטפל בה, נושא אותה על זרועותיו
כשהיא עייפה, מפייסה ומשדלה כאשר היא בוכה. כמעט וקיפח את חייו ביום עלותם על
האניה, בנסותו להעביר גם אותה. היתה לו תעודת מסע משותפת עם קבוצת חברים. כאשר
חבריו עברו לרציף האניה שלהם, היה הוא עסוק על יד אניה אחרת, שנסעו בה משפחות
עם ילדים. בנסותו להגניב לתוכה את הקטנה, שלא היתה ברשימת העולים. הוא הצליח
להכניס את הילדה, אבל נתפס על ידי הבולשת במקום שלא היתה לו הרשות להימצא שם.
הוכה והחזיר מכות! חבריו התערבו בדבר. ורק הודות לסכום כסף גדול הצילוהו. –
עלון כנרת 798
17
הוא לא סיפר על הילדה מעולם. שמענו עליה מפי חברו. אותה אניה טובעה על ידי מפציץ
גרמני והילדה בין נוסעיה. –
ב - 1944 יחד עם קבוצת חברים שאתם עלה הצטרף לגרעין ההונגרי, אשר התרכז אותה –
שנה בכנרת.
חדשים מספר אחרי בואו נתנסה בהתקפת לב, והרופא אסר עליו עבודה גופנית קשה. אבל
הוא לא השלים עם זה. לא הסכים בנפשו שהמחלה תכריע את רוחו ותעמוד בינו לבין
התמזגותו השלמה עם הארץ בעבודה, בשדה, בחברה. –
לאחר תקופת הכשרה קצרה עלה הגרעין להתיישבות בעין זיתים. תנאי המקום הקשים –
וסיכויי העתיד של נקודה הררית, אשר אדמתה סלעים והיא מחוסרת מים לא הטילו בו –
מבוכה. הוא היה מלא תכניות משקיות, ער לשאלות החברה. אהוב ונאמן על חבריו היה,
הרוח החיה בחבורת הצעירים. וכאשר עזבו כמה חברים את הקבוצה הצעירה לרגל משבר
חברתי שעבר עליה בעין זיתים, וביניהם חבריו הקרובים ביותר של שמעון, עזב גם הוא.
בכאב עזב את עין זיתים. הוא לא רצה בכך, הוא האמין בעתיד המקום, ולא חפץ להיבלע
במשק ותיק ומבוסס. זמן רב אחרי עזבם את עין זיתים ניסה ללקט שוב את קבוצת
הצעירים ולייסד מחדש גרעין להתיישבות, ואלמלא התפרצות ימי הדמים, אפשר והיה
משיג את מטרתו.
לאחר המשבר בקבוצתו חזר לכנרת והתחיל לעבוד בקביעות בגן הבית. השקיע את עצמו
בצימאון בעבודה הזאת וגילה בה יכולת רבה. היו לו ידיים מבורכות. לאחר זמן קצת שלט
בכל הכלים החקלאיים, אהב את הטיפול בצמחים. היתה לו עין טובה לראות וכישרון
לבצע. לפרקים היתה לי הרגשה כי כאן, בפינה הקטנה הזו מצא את תיקונו כל השכול –
של ימי נעוריו באירופה הנאצית.
עם פרוץ המלחמה תקפה אותו אי מנוחה. הוא שנא את המלחמה ולא נשא כל רגש איבה
בלבו. אבל הוא הרגיש חובה להיות בשורות הלוחמים. עם זאת, ידע היטב, כי הוא אינו
יכול להתגייס בדרך הרגילה, משום שלא יעמוד בבדיקה הרפואית. אז פנה למזכירות
בבקשה שיצרפו אותו אל מלווי מכוניות המשא, שבחודשים הראשונים של התפתחות
הקרבות נפל בחלקם התפקיד המסוכן ביותר. אך מבוקשו זה לא ניתן לו.
כאשר קבעו אותו לשמירה הגושית, היה הדבר למורת רוחו הוא לא שיער בנפשו כי –
השמירה תיהפך תוך ימים מועטים למלחמת דמים רצופה כמעט. מיום התגייסותו
ב- 1 באפריל ועד ליום במערכה על עמק הירדן בה נפל חלל – 18 במאי.
אין אנו יודעים הרבה על ימיו האחרונים של שמעון בצמח. הוא לא הרבה לספר על
הקרבות. וכאשר סיפר היה הד של עצב טמיר נסוך על דבריו. לאחרונה ראינוהו ביום –
חמישי, 13 במאי. כאשר סר הביתה לשעה קצרה בחצות הלילה לבקר את ריקה, שהיתה
חולה, וחזר מיד. מאז לא ראינוהו עוד. אבד לנו האיש, ועמו אבד עולם מלא...
כשאני מזדמנת בקרבת העמדה, יש לי הרגשה כאילו השכינה בוכה על פינה זו, שבה באה
לידי ביטוי שלימות ההוויה האנושית, על פינה של חסד ואהבה ותום נעורים שחרבו.
עלון כנרת 798
18
 

צרויה שלו

 לשמעון של אמא / צרויה שלו כותבת לבעלה הראשון של אמה, שמעון הפנר

נולדתי 11 שנים אחרי שנהרגת, ואלמלא היית נהרג, בקרב הנורא על צמח, לא הייתי אני
באה לעולם. המחשבה הזו טילטלה אותי כל ילדותי, בכל פעם שאמא הייתה מספרת לי
עליך, בכל פעם שראיתי אותה עצובה, מתגעגעת. במי היא הייתה בוחרת, בי או בך? הרי
לא יכולנו להתקיים יחד. אתה היית הבעל הראשון, ואני הייתי הילדה פרי הנישואים
השניים, ולא יכולנו להיות משפחה, ובכל זאת חלקת איתנו את חיינו ואני חלקתי איתה את
אהבתה אליך.
שוב ושוב סיפרה איך התאהבה בך, פליט שואה מהונגריה, עדין ומאופק, שונה כל כך
מנערי כנרת איתם גדלה. איך נישאתם בינואר 47 ' בצריף קטן על שפת הכנרת. איך
עליתם להתיישבות בעין זיתים, ושם הפכת למשכין השלום בגרעין המסוכסך, תמיד מפשר
ומרגיע. ואיך, כשפרצה המלחמה, הצטרפת ליחידת אנשי המשקים שיצאה לתגבר את
הכוחות בצמח, למרות שהיית פציפיסט וסירבת לאחוז בנשק. שוב ושוב סיפרה איך שכבה
אז במיטה מתאוששת מהיריון שנפל, לצידה זר פרחים שהבאת לה לפני שהלכת, נובל
בחמסין הכבד, וכשאמה, סבתי, ביקשה לזרוק אותו, שמעה את עצמה אומרת: אל תיגעי
בפרחים, שמעון לא יביא אחרים.
ביום שלישי, 18 במאי, הביסו אתכם הסורים, ושמועות איומות על עשרות הרוגים
ופצועים הגיעו אל אמא שחיכתה לך בתחנת איסוף הנפגעים בכנרת. לא הגעת לשם וגם לא
לבית החולים בטבריה, לשם נסעה לחפש אותך, מתרוצצת בין הפצועים הזורמים ללא
הרף, מושיטה עזרה, מתפללת לראותך או לשמוע דבר מהניצולים. לרגע נאחזה בתקווה
שהיחידה שלך נשלחה לבית ספר כדורי, אבל כשהצליחה להגיע לשם נאמר לה שברגע
האחרון ביקש אותך אחד הלוחמים להתחלף עימו, ואתה כדרכך הסכמת.
אבא שלה, סבי, התעקש להשלים את מלאכת זיהוי הגופות תחת הפגזה כבדה. כשהציעו
כמה מחבריו להפסיק את המלאכה ולכסות את הבור בקבר אחים קולקטיבי, קפץ אל הבור
ואמר, אם אתם מכסים, תקברו אותי איתם. הוא זיהה גופות רבות, אוסף משקפיים, נעל,
פיסות בד קרועות, מסיר את השעון מזרועו המתה של חתנו ומביא אותו לבתו.
את השעון הזה ענדה כל חייה, ממשיכה לראות את הזמן החולף בעיניך האוהבות. עד עולם
לא תיאהב כך יותר, גם לא על ידי.
בתמונה היחידה שלכם היא נראית רגועה ומאושרת, חיוך עדין על פניה, חובקת את כתפך,
בעוד אתה מביט בביישנות למצלמה, ועל ידך השעון השחור, השעון של שמעון