הדוד שקראנו לו "שולם", היה בחור צעיר, ראש מלא תלתלים וקצר ראיה במיוחד, הוא הרכיב משקפיים בעלות זכוכית עבה מאוד, שעיניו נראו מבעדן גדולות ובולטות.

שולם היה בוגר "ישיבה" בוילנה עם הסמכה להיות רב. תקוותו האחרונה של האב מנחם–מנדל (סבא שלי) שקיווה שהוא יהיה היורש אותו במקצוע. תקווה שנכזבה בפעם התשיעית- שולם הבן התשיעי מבין בניו של סבא, החליט גם הוא לעלות לארץ ולהיות קיבוצניק. הוא היה בחור מוכשר מאוד ונחשב לעילוי ב"ישיבה" בה למד, אך העדיף להיות חלוץ וחבר בקיבוץ עם אחיו.

בכנרת שולם עבד בבננות. הוא רצה להתגייס לבריגדה ולא קיבלו אותו בגלל שהיה לו אולקוס ובגלל בעיות הראיה שלו. בהמשך נשלח ללמוד באוניברסיטה להיות מורה. שולם היה אוטודידקט – מלבד תעודת הרב, לא היתה לו שום תעודה ובכל זאת קיבלו אותו ללימודים גבוהים.

שולם חזר מהלימודים ולימד בדגניה ובהמשך בבית-ירח.

במלחמת השחרור שולם היה בפל"מ של המבוגרים, הם נשלחו לצמח. ממה שאנחנו יודעים שולם קיבל כדור ברקה  ברגע שהורידו אותם שם.

כשמדברים איתי על שולם הדבר הראשון שאני חושבת עליו זה בזבוז. בזבוז של החיים שלו, הפסד מאוד גדול של הקהילה. הרבה פעמים אני חושבת שאם האנשים שהלכו היו בחיים, כנרת היתה אחרת.

תכונות בולטות – שולם היה בחור טוב. עליז - תמיד היו לו בדיחות ביידיש ובעברית. הוא גם היה חכם מאוד- בסוף הלימודים שלו הוא כתב עבודת סמנריון, עד היום זה ספר שלומדים ממנו.

אם היה בחיים, איפה הוא היה היום – אני חושבת ששולם היה ממשיך ללמד את הנוער ואולי ממשיך ללמוד ויוצא לעוד מחקרים. לשולם היתה חברה והוא לא הספיק להקים משפחה, אני חושבת שאם היה נשאר בחיים היתה לו היום משפחה.

האבל– באותו היום ששולם נהרג לקחו את הכיתה שלנו לחיפה. אני זוכרת שכבר ישבתי באוטובוס ואבא בא וביקש שארד. אבא סיפר לי ששולם נהרג וביקש שלא אספר לאמא, שהיתה אותה עת כבר בחיפה עם דני ושאר הילדים. אבא רצה לספר לה בעצמו. כשפגשתי את אמא בחיפה והיא שאלה מה עם שולם, התחלתי נורא לבכות והיא מיד הבינה. ואז ביקשה שלא אספר לאבא שהיא כבר יודעת.

האבל היה פרטי כל השנים. לאט, לאט זה התרחב, כל האחים מגיעים עם הנשים והילדים לכנרת וממש התפתח הווי משפחתי סביב יום הזכרון שלו.

הזיכרונות – שולם היה דומה לאבא שלי ואהבתי אותו במיוחד. מהיותו רווק, חדר הורי היה לחדר משפחתו, הוא היה מבלה את שעות הערב בחדרנו, משחק ומספר לי סיפורים. מצחיק אותי בדבריו וחוכמתו. אהבתי לבקר אותו בחדרו שהיה בעמדה מספר 4 של הקיבוץ. כמעט ולא היו ילדים בקיבוץ שהיו להם דודים צעירים ורווקים, כמו ששולם היה בשבילי.

אני זוכרת שהורי היו צריכים לצאת לבית הבראה "מוצא". ביום יציאתם של הורי להבראה, שולם לקח אותי מהגן אחה"צ, טייל וסיפר לי סיפורים, ואני התנהגתי למופת.

הבעיות התחילו כשבשעה היעודה הביא אותי שולם לדשא הגדול מול הכניסה לחדר האוכל, שם נאספו כל ילדי כנרת והוריהם, כמדי ערב, לשתיית "לבן" (רבים קראו לו פלוח'ה, ברבות הימים נודע לי שפלוח'ה זאת מילה ביידיש שפירושה: מגעיל-גרוע). טעמו החמוץ של הלבן והחתיכות שהתגבשו מקרומי השומן שבו, עוררו בי גועל ובחילה.

עשיתי ככל יכולתי שלא להכניסו לגרוני. שולם לא ידע על חולשתי זו, והתיישב איתי בין המון הילדים וההורים על הדשא הגדול שהשתרע מהבית הצפוני עד פתחו של חדר האוכל.

....לפני ארוחת הערב של המבוגרים, היינו אנו הילדים נאספים במורד הדשא, תורניות המטבח היו מוציאות שני דליים מלאים ב"לבן" הדליל מלא בגושים וקרומים, הן היו עוברות בין הילדים וההורים היושבים דרוכים. ועם תרווד (מצקת), היו ממלאות את הספלים (מפח כמובן) ונותנות להורים להשקות כל אחד את ילדו. 

אני, ששנאתי מאוד את ה"לבן" הזה הדליל ומלא בקרומים, כשרק ראיתי אותו, התמלאתי בחילה והייתי ממהרת להסתיר את ראשי בחיקם של אמא או אבא. שהיו מקבלים את הלבן, שותים ממנו, ולא מתאמצים לשכנע אותי לטעום ממנו.  באותו ערב בו שולם דודי הצעיר היה "הבייבי סיטר" שלי, הוא ישב דרוך וציפה יחד איתי לספל הלבן שיגיע אליו כדי להשקותני, לפי כללי הנוהל הקיבוצי. איש לא הכין אותו לכך שאני מורדת קבועה בצו הנ"ל, הוא לא הכיר את "הסידור" הזה שהיה מוסכם ביני ובין הוריי, וכשקיבל את ספל ה"לבן", במקום לעשות כמוהם ולשתות ממנו, התחיל להאיץ בי לשתות את הלבן. כשראיתי שהוא אינו מתכונן לשתות בעצמו את המשקה, קמתי ממקומי והתחלתי לברוח מהמקום. התחלתי לרוץ בין הילדים וההורים שישבו שם, שולם המבוהל קם אחרי עם ספל ה"לבן", רדף אחרי וקרא: זיוה בואי מהר חזרה לשתות את ה"לבן". הגברתי את מהירות ריצתי, יצאתי משטח הקהל ושולם דודי רץ וצועק לי: "זיוה הרי מוכרחים לשתות את ה"לבק'ה"!! כדי לנסות ולחבב את המשקה השנוא עלי, נעזר דוד שולם בחוש ההומור הנפלא שלו ונתן ל"לבן" הנורא שם חיבה – "לבק'ה". דבר שלא צלח בידו.

שולם רץ אחרי וקרא: "הלבק'ה, הלבק'ה", אך ללא הואיל. כשעייף שולם מהריצה, הבין שיש לחסל את המפגע הגסטרונומי הזה בדרך אחרת, וה"לבק'ה" נשפך בהסתר בין שורשי אחד העצים שבסביבה. כשנוכחתי שהספל באמת ריק, הסכמתי לחזור עם דודי לדשא הגדול, שם ישבו אחרוני המתקשים בבליעת הלב'קה שלהם...

  עם זיוה ליש שוחחה אילת

בראיון מופיעים קטעים מסיפורה של זיוה ליש "דודי הרווק שולם"