יש למלא לפחות אחד משדות החיפוש

נולד בוארשה. גדל בבית הורים אדוקים. היה נער יפה להפליא, טוב-לב ‏ועדין-נפש. בגיל צעיר יצא לעבודה כעוזר בבית מסחר לבדים, אך לא הסתגל ‏לחיי מסחר. ארגן בוארשה מטבחים זולים לפועלים והייתה לו השפעה רבה ‏על בני נוער עובד. סמוך למהפכה הרוסית הראשונה היה בין מארגני הקבוצה ‏‏"ארבעטער-ציוניסטן" ומפעילי ההגנה העצמית היהודית בימי הפרעות ‏

ביישובים השונים. בימי משבר אוגנדה היה בין מייסדי "פועלי ציון", ששמו ‏את הדגש בעלייה לארץ לשם הגשמה עצמית. באחת האסיפות נעצר על ידי ‏המשטרה הצאריסטית ואחרי חודשי מאסר ארוכים הוגלה לסיביר. משם ערק ‏וב – 1907 עלה לארץ.‏

תחילה עבד בפתח-תקווה, ואחר-כך עבר לחדרה והצטרף ל"קבוצת עבודה", ‏שנוסדה ע"י "השומר". עבד בכריתת עצים והיה הרוח החיה בין "אנשי היער". ‏

דוד שמעוני, שגם הוא היה בין "אנשי היער", הקדיש את יצירתו "ביער חדרה" ‏ל"נשמת יוסף זלצמן". לאחר חיסול הקבוצה ע"י "השומר" עבר זלצמן לחוות ‏כנרת. כאן נקשר אל ברל כצנלסון, שעשה עליו רושם עצום בזמן היותו במרכז ‏השביתה הידועה נגד מנהל החווה ברמן. ב – 1911 חזר לוארשה להתייצב ‏לצבא, כדי לפטור את הוריו מתשלום קנס. היה בדעתו לערוק ולחזור לארץ, ‏

אך בינתיים שוחרר מהצבא בגלל איבוד אצבע מידו בזמן אימונים בנשק.‏

עם שובו לארץ התקרב ל"קבוצת בנציון", שעבדה באותה עת בסג'רה.‏ הוקסם מאישיותו של בנציון והלך עם קבוצתו לכפר אוריה. עבד בסיקול ‏אבנים, בעקירת שיחים ובהכשרת אדמה לחרישה ולזריעה. נמשך גם לרכיבה, ‏לשמירה ולהגנה. זלצמן היה בין 13 החברים, שבאו לכנרת ושהניחו את היסוד ‏לקבוצה ביום ב' חשוון תרע"ד.‏

כשלושה שבועות לאחר מכן, בהיות זלצמן בשדה אחרי יום עבודה בחריש, ‏ארבו לו ערבים, ירו בו ופצעוהו בבטן. זלצמן עוד הספיק לירות בהם ‏ב"בראונינג", שהיה אתו. השודדים מיהרו לקחת אתם זוג פרדות ונמלטו ‏לעבר-הירדן. כשהביאו את זלצמן לחצר היה עדיין בהכרה מלאה. אך בחצות ‏הלילה הוציא את נשמתו. למחרת הביאו אותו לקבורה במקום בו נפצע והוא ‏

בדרך לביתניה. חבריו עקרו את הסדרייה, שמאחוריה הסתתרו הרוצחים, נטעו ‏עץ מצל על קברו והניחו אבן מצבה מעמוד שיש עתיק.‏ ליד קברו נטעה במשך הזמן שדרת זיתים, המכונה "מדרון זלצמן".‏

זלצמן היה חבר מסור וחביב על כל מי שהכיר אותו. כששכבו חולים בקדחת ‏היה מטפל בהם באחווה וברוך. במכתבו האחרון לחבר נעורים הביע אושרו ‏על שחזר להתנחל בנוף כנרת, שכה אהב, וציין "פתחתי דף חדש בחיי". ‏לחבריו מנוער, שעדיין התלבטו בדרכי חייהם בגולה, קרא לבוא בעקבותיו.‏

בן 23 היה בנפלו, והיה הקורבן הראשון של קבוצת כנרת.‏

בתשכ"ד, במלאת חמישים לנפלו, הופיע ספרון לזכרו ע"י המרכז החקלאי ‏וקבוצת כנרת.‏