היש גבול ליכולתו של האדם לשאת ייסורי נפש?

היש גבול ליכולתם של הורים לשאת כאבו וייסוריו של בנם?

היש גבול ליכולתם לעמוד בפני הבלתי נמנע, המצפה לו בסופה של הדרך?

קשה לנו, לבני דורנו, להשלים ולקבל את הדין.

לא גדלנו ולא התחנכנו על "אל מלא רחמים" ועובדות החיים המרות מעמידות אותנו כל פעם מחדש בפני השאלה הנוקבת שאין לה תשובה; למה?

ואנחנו כואבים, ואנחנו משתתפים ואנחנו מנסים בכל לבנו – איש בדרכו שלו – לתת יד, לעודד ולנחם.

 

אין כוח גדול מכוחם של החיים עצמם. אין מנחם גדול מהחיים עצמם.

הכאב החד, החריף, החותך, הגורם לדמעות לזרום בשעות של לילה, של בדידות; הופך עם הזמן, לגעגועים תמירים, לבכי הנחנק באיבו ורק דמעה או שתיים פורצות להן את גבול הזכרונות ומתייבשות עוד לפני שנשרו.

החיים סואנים סביב, העבודה היוצרת תופשת אותך, הצורך למלא חובת אדם לעמו ולארצו, ההכרח של החבר לתת ככל יכולתו לקבוצתו, המבט התם והדורש של הילדים להמשיך ולקבל מאיתנו ההורים את אשר מגיע, כל אלה תופשים אותך בטלטלה עזה ומכריחים אותך להיות שותף, להיות חי, למלא את כל הנדרש, לכלוא את הדמעות ולתת יד לכל אלה החיים עמך ומלווים אותך היום באסונך.

ראו את הכנרת שלנו, ראו את ההרים אשר סביב לה, נוף ילדותינו נוף בו גדלנו כולנו ובו גידלנו את ילדינו, ראו את כל אלה הטמונים באדמה יקרה זו אשר אנו חלק בלתי נפרד מחייהם, מתקוותיהם ומחזונם על תקומת העם הזה והארץ הזו.

זהו הדבק המקשר את כולנו.

כאן טמון הכוח לעמוד בכאב, להתגבר על היגון.

נהיה חזקים

היו אתם חזקים

שמואליק חדש