גדי איננו אתנו שלושים ושבע שנים, וקשה עד מאד למנות את כמות השינויים שהתחוללו בחיינו מאז. למעשה קל יותר לדבר על מה שלא השתנה – וזה הזיכרון של מי שהוא היה. אבל לא: גם הזיכרונות מתעתעים. הם משתנים מאדם לאדם, ומזמן לזמן. יש סיפורים שנשכחו, נקודות חשובות שנזנחו. קשה לי עד מאד לספר את כל מי שגדי היה, על כל מורכבותו – והכרחי לי לעשות זאת. אולי מה שהילדים לא רצו או לא יכלו לשמוע, ירצו לדעת הנכדים... מגיע להם.

הקשר בין גדי וביני היה ונשאר מאד יציב, בתוכי: תמיד זו אני הקטנה, והוא הגדול והבוגר – למרות ששנות חיי הן כבר יותר מפי שתיים מאלה שלו. למרות כל השינויים והצמיחה והלמידה, כל מי שנפטר בינתיים ומי שנולד אחריו, למרות האדם שהפכתי להיות בגילי – המחשבות על גדי מחזירות אותי לגיל ולמצב שבו הייתי אז, יחסית אליו.

כשהפכנו לזוג אני עוד הייתי תלמידה והוא כבר היה אחרי צבא. אני התמודדתי עם שעורי בית ובחינות בזמן שהוא עבד (בענף השקדים, עם אבא שלי), עשה תורנויות שבת בחליבה ויצא מדי פעם לשירות מילואים. אחת לשבוע גדי קיים פעולות, בתפקיד המדריך של הכתה שלי, בהן העביר מסרים חינוכיים וערכיים. אחרי הפעולה היינו, מן הסתם, חוזרים יחד לחדר שלו. לומדים להכיר אחד את השניה, להבין מה, לבנות יחד חדש ומתוק. לסעור, להירגע, לצחוק, לבכות, לחשוב עתיד. ככה זה היה בהתחלה.

גדי ידע שהוא רוצה לחיות אתי ושנקים יחד משפחה עוד לפני שהייתי מוכנה לזה בעצמי. היו לפני עוד כמה שלבים בהתבגרות (צבא, לימודים) אבל הוא כבר לא רצה לחכות ואני ויתרתי: הפסקתי את שירותי הצבאי ואת הלימודים דחיתי לאחר כך. נישאנו בשמחה גדולה על כף הטרקטור, על הדשא הגדול שליד חדר האוכל של כנרת. ומיד אחר כך עברנו לגור במבוא-חמה הצעירה. הוא מיד השתלב כמנהל במפעל האלקטרוניקה שהיה בחיתוליו. בלי ידע מוקדם או הכשרה מקצועית מתאימה (את בית-ירח סיים ב"מגמת הדשא"...) אבל עם כשרון למידה עצמי, זוג ידי זהב והקשבה למומחים בתחום, הוא קידם רעיונות לכדי מכשירי מדידה שפעלו – כמו קסם זה נראה לי. אני כבר חיכיתי ללידה ראשונה. בשבתות היינו יורדים לכנרת, לומר שלום להורי (שעדיין גידלו את אחיותי הצעירות התאומות) ולהסב סביב השולחן לארוחה טובה שהכינה בתיה, עם לסיק והאחים. באופן קבוע היה נכנס גם נתק'ה השכן, חבר קרוב ביותר, לומר שלום.

נולדו הילדים. נעם, ואחר כך ענבל. גדי היה אבא מן הסוג המשקיע, מלא גאווה על היצירות המשותפות. מאכיל, מטייל, טופח על הגב להוציא גזים, לא נבהל מהחלפת חיתולים. מרדים, מחזיר מוצץ שאבד למקומו. ושוב בסופי שבוע אנחנו יורדים לכנרת לביקורי סבים, או מקבלים אותם בביתנו הקטן שבמבוא-חמה. נעם, כנכד הבכור לסבים משני הצדדים, מוגדר כנזר הבריאה. חכם ויפהפה, טוב לב ומלא קסם. וענבל – היא פלא מתוק, סופגניה רכה וחייכנית. ילדה חיבוקית אהובה ונסיכית. שניהם בעלי מזג נהדר, מורעפי אהבה ותשומת לב לרוב.

גדי מקבל על עצמו תפקידי ניהול בקיבוץ: מזכיר, גזבר. תפקידים תובעניים שדורשים ממנו כישורים שונים שהיום נלמדים באקדמיה ואז – תוך כדי תנועה... הוא מתמודד עם אוכלוסיות מגוונות שמציפות את מבוא-חמה: גרעיני בנים (מהתנועה הקיבוצית), גרעינים מתנועת "הצופים" (מת"א, חיפה, באר שבע), גרעיני חו"ל מתנועת "הבונים" (מאנגליה, אוסטרליה וניו זילנד) וגם "סתם" נקלטים, שבאים להתנסות בחיי הקיבוץ כזוגות, משפחות צעירות או בודדים. לא קל להתמודד עם מגוון כה גדול של טיפוסים, ובדרך כלל הוא עושה זאת בחן רב, עם הקסם האישי והחיוך הכובש וטוב הלב הגדול שבו ניחן באופן טבעי. נו, כמובן, לפעמים משתלטת עליו רוח מיוחדת והוא "יוצא" על אנשים באמירות מן הסוג הציני שאמור להצחיק ולשעשע, אבל מי שלא מכיר את גדי – זה פוגע בו ומעליב. ואז יש להתנצל ולהסביר שלא התכוון... כנושא תפקידים ציבוריים הוא יוצא ונכנס במשרדי הסוכנות היהודית, התנועה הקיבוצית, המועצה האזורית, הבנקים ועוד ומייצג את הקיבוץ. הכל, כמדומה, תפור עליו. עם כולם הוא לומד להסתדר ולדבר. אבל משהו בתוך הקיבוץ עצמו מתחיל להעיק. מבחינתי הקושי נובע במיוחד משיטת הלינה המשותפת שמכעיסה וממרידה אותי, מבחינתו – צפה ומתחדדת התחושה שדעתו ועמדותיו אינם זוכים להד הראוי. הוא חדל מפעילות ציבורית וחבר לאחד מן הנקלטים מהגרעין האנגלי. יחד הם הקימו נגריה, שסיפקה צרכים פנימיים כמו בניית ריהוט לגן החדש, תיבות דואר ורהיטים לחברים.

מלחמת יום הכיפורים זעזעה והחרידה את גדי, כמו את אנשים רבים אחרים. זוועות המלחמה שנחשפו בפניו גרמו שיחזור ממנה מופנם ושקט, חידדו בו את תודעת ההכרח שבשותפות הנשיאה בנטל הביטחוני (שפירושה היה יציאות תכופות יותר למילואים), ואולי גם את המחשבה שאין זמן לבזבז ומה שלא מתאים בחיים צריך לשנותו. לא כל הדברים נאמרו בינינו ובין החברים האחרים. למעשה מרבית הדברים נשתקו או נצעקו. אסיפות הקיבוץ הפכו להיות שדות מערכה קשים ומרים, וכחצי שנה לאחר המלחמה עזבנו את מבוא-חמה, כמו משפחות רבות שעשו כן זמן קצר לפנינו ואחרינו. עברנו לבני-יהודה, ישוב קהילתי בתחילת דרכו ברמת הגולן.

שנה וחצי הספקנו לחיות בבני-יהודה. בזמן הראשון גדי היה מרכז המשק של מושב גבעת-יואב השכן. די מהר הוא הבין, שאת צרות היחד הקיבוצי החליף בצרות לא יותר קטנות, של השיתוף המושבי הבעייתי. לפיכך הוא החליט להפוך לבעל עסק עצמאי ולהגשים חלום ישן של עיסוק בתחום ששילב את תבונת הכפיים והחוש האסתטי המשובח שבהם ניחן. תחום שהתנסה בו מעט במבוא-חמה. כך פתח נגריה עצמאית קטנה. די מהר נהיה ביקוש לעבודותיו, הן במרחב הציבורי והן הפרטי. החלומות והתקוות היו רבים וגבוהים, והיה ברור שהם יגברו על המכשולים הרבים שנערמו (כולל התנגדות בלתי מובנת של המוסדות המיישבים – כלומר הסוכנות היהודית, לפתיחת עסקים פרטיים ביישוב).

וזהו. הכל נגדע באחת והתרסק יחד עם אותו מטוס שהתרסק על ההר. ג'אבל הילאל המקולל, ההרקולס שהוטס אליו ללא מעצור, בסיום שירות מילואים שממנו גדי רצה כל-כך למהר ולשוב אלינו.

נותרנו בלי גדי. בתיה ולסיק לא התאוששו מעולם מאובדנו וחייהם נמשכו אחריו בצער גדול ואינסופי. האחים הפנימו את הכאב, והיו בשבילנו סוג של קבוצת תמיכה אוהדת, אם כי לא ממש קרובה. שניים מביניהם שינו את שמם ל-אורגד, עוד סוג של הנצחה יומיומית שהולכת עימם. ובמשפחה הגרעינית שלנו: נעם וענבל שאיבדו את אבא שלהם, עבורם זו אבידה שמלווה את חייהם ומכתיבה הכל: בחירות והימנעויות, עשייה והתקשרויות. ואנוכי, שנשארתי בלי המדריך, המוביל, המבוגר האחראי... החלו עבורי חיים אחרים שבהם נאלצתי לקבל אינסוף החלטות, קטנות וגדולות, סתמיות ומכריעות, לבד. ואז ביחד אחר. ועוד ביחד אחר... ועם כל השינויים חלק ממני ממשיך להיות תמיד לבד, ושייך אליו.

שלושים ושבע שנים אחרי, אנחנו כולנו כבר במקומות שונים עד מאד. גדי כבר סבא לשלושה נכדים משלו. היעדרותו הפיסית המתמשכת מחיינו הכתיבה את הגורלות שלנו, מקורביו. היא מחזירה אלי שוב ושוב שיחה תמימה, שניהלנו בעודנו יושבים על המרפסת הצרה, בשבת אחת שמשית, בדירה של הוריו בקומה השניה של שיכון הוותיקים, עוד לפני שנישאנו: "אתה המזל שלי, גד זה מזל" כך אני. "גד זה לא מזל אלא גורל", הוא ענה לי.

ממרחק השנים הבחירה בגדי קבעה למעשה את הגורל שלי-שלנו. הוא איננו חי בינינו אבל הוא נוכח, ללא ספק, בכל ההוויה של חיינו הנמשכים בלעדיו.

         זיוה.

ארבל, אפריל 2013