בלה (לקח) זמירין נולדה בעיירה דיסנה, היום בלו- רוס, בלה נולדה עם אח תאום, נחום.
הייתה הילדה התשיעית מבין 10 אחים. האב שמעון, עסק במסחר סיטונאי של ירקות ופירות ויצוא של ביצים ופשתן לחו"ל. המשפחה הייתה אמידה וכל הילדים קיבלו חינוך תיכוני ואף אוניברסיטאי. כולם למדו לנגן בכיור ופסנתר. הבית היה מסורתי ויהודי חם. בלה לא נתפסה ללימודים גבוהים ואף נגינה לא למדה, בגיל צעיר וללא הסכמת ההורים, הייתה הולכת עם  חברותיה וחבריה שהתארגנו לפעילות ציונית ועליה לארץ. ההורים ו- 6 מאחיה ומשפחותיהם נספו בשואה. בשכנות לביתה בדיסנה גר הרב והש"ב של דיסנה, עם 9 בניו, בלה נקשרה ביחסים רומנטים עם הבן האמצעי - ישראל - ברוך (ישראליק).
כשישראליק עלה לארץ ב- 1925, הם נפרדו בהבטחה הדדית שיפגשו בארץ וינשאו. 7 שנים שמרו על קשר מכתבים ביניהם, וב- 1933 כאשר עלתה בלה לארץ, הוא פגש בה, נשא אותה לאישה והביא אותה לכנרת ביתו. כאן הקימו את משפחתם, נולדו להם 2 בנות ובן שהיו כל עולמה.
בלה שגדלה בבית עשירים, במשפחה מפנקת ומגוננת, התמודדה עם תנאי החיים הקשים והחום הנורא של עמק הירדן, ממש בגבורה, שהמשענת היחדיה שלה הוא ישראליק.
היא הצליחה להתאים עצמה לחברה קשת היום של אז, נהייתה אשת עבודה, שהתחבבה על כולם, אימצה את כנרת לבית שאין לעוזבו.
בתחילה עבדה בגן - הירק, ומהר מאד נכנסה לעבוד במטבח, שם עבדה בכל מחלקותיו, ידועה הייתה בהכנת האוכל לאנשים בשדה ובנסיעות מחוץ לבית, שנים רבות בישלה דיאטה והאכילה את כל הזקוקים למזון מיוחד. כשנפגעה בברכה, נכנסה לעבוד במתפרה בקונפקציה, אחר כךהצטרפה לחיבור וגימור סריגים במסרגה שפתחה חברה. ב- 1970 נכנסה לעבוד ב"סופר", המרכול של הקיבוץ, השתלבה עם הצוות המבוגר והצעיר והציבור אהב להתיעץ איתה על צרכיהם, בלה התמידה בעבודה זו 25 שנים.
במלחמת יום הכיפורים, נפל דני, הבן היחיד, בקרב הבלימה על הגולן. המכה הייתה נוראה, רק בזכות הזוגיות המופלאה שהייתה בינה ובין ישראליק הם הצליחו להתרומם עם השכול ולהמשיך בחיי היום יום, כשהמשפחה תומכת ככל יכולתה.
ב- 1991 הגיע מרוסיה אחיה התאום, נחום, עם אשתו, בתו הגדולה ומשפחתה. אחרי יותר מ- 60 שנים שלא התראו היה זה עבורה התרוממות ושמחה.
ב- 1995 נפרה מ"הסופר" ונכנסה לעבוד ב"הדרית", שם בחריצותה, עשתה שטיחונים בקצב מהיר והשתלבה בכל. ידיה המשיכו לעשות ולפעול ממש עד יומה האחרון. בלה הייתה אישה יפה מאוד, עם חוש הומור מיוחד, אימרותיה היו בפי כל המשפחה, ידעה לספר סיפורים שריתקו את הילדים. הייתה קשורה ודאגה אישית לכל הנכדים והנינים אשר אהבו אותה מאוד. וזכתה לחיות עם רובם בכנרת. התעניינה מאוד והתרגשה מפלאי העולם והיקום, נשאה את יגונה בתוכה מבלי להכביד. נפטרה בשלווה ובלי ייסורים במיטתה אשר בכנרת, כשהיא כמעט בת 93, השאירה אחריה את  ישראליק בעלה (שנפטר 3 שבועות אחריה), את בנותיה - זיוה עם אליהו וחנהל'ה עם שלמה, 8 נכדים ובני זוגם ואיתם 13 נינים.