לוטוס האפט - קבוצת כנרת

לוטוס האפט - בנו של מנהל החשבונות הראשון של ה"חצר" - נולד בחודש טבת תרע"א – 1911 ב"חצר כנרת". הלידה עצמה עברה בהצלחה, אולם לאחר שישה חודשים, חלה לוטוס במחלת קיבה. הוא אושפז בבית החולים הסקוטי אשר בטבריה ולאחר מספר שבועות נפטר בחודש סיון תרע"א. גם אם לוטוס, הילד הראשון שנולד ב"חצר כנרת", לא היה מבני כנרת הקבוצה - חשבתי שיש מקום להנציחו בספר הזה.

לידתו ומותו, כפי שהם מסופרים בצורה טראגית על ידי אביו ראויים שיהיו פתיחה לחדוות החיים שהחלה לצמוח "בחצר" כמה שנים מאוחר יותר.

.."בחרדה אשיח תוגת-לב - שלא נשתכחה ולא תשכח, ובתפילה לבל אפגום בנצח קדושתה.זכות ראשונה עגומה לי – הקבר הראשון, בבית הקברות הידוע שבשיפולי גבעת ה" כֶּרָךְּ"ּ על חוף ים כנרת, נחצב לילדי בכורי שם הוא נטמן עד היום.

בבואנו ראשונה לחוות כנרת, מיהודה, חכתה רעייתי ללידת הבכורה, מצפה הייתה לאור חדש שיאיר על שמי חייה. הוסחה הדעת מקיומם של בני אדם על פני האדמה, ושמים וארץ וברואי עולם שוב מחכים, כאז, לאדם הראשון. מקום חדש, התרחשויות חדשות, אבל המתרחש והולך בעולמה שלה הולך וגובר על הכול, גובר הנוגה התמידי שבעיניה הנוגות, גובר בו עתה הזוהר על העצב, וצעידתה והליכתה כשרויה בציפייה לגדולות ונכבדות.

הוזמן מקום בטבריה, שמה צריכה הייתה לבוא ולשהות סמוך ללידה, אבל הדבר בא לפתע. באחד הערבים, בשעה מאוחרת, תקפוה חבלי לידה, וכבר אין להסיעה מכאן, גורלה הוא ללדת את ילדה הראשון בישוב החדש, בראשית התהוותו, בכנרת.

בחווה וגם במושבה כנרת – אשר אך זה מקרוב נגמרה בה בניית בתיה המעטים, ואיכריה הצעירים עברו לגור בהם – הייתה רק אם אחת מטופלת בבנים, ותמהר אל היולדת. התחילו לטפל בחימום מים ובשאר הכנות, ומספר פועלים מיהרו בעגלה רתומה לזוג סוסים אל המושבה יבנאל, להביא משם את המיילדת. דומני היחידה בגליל התחתון.

הנסיעה בלילה מכנרת ליבנאל היה בה משום סכנת דרכים, והנוסעים יצאו כשהם מזוינים. ואירע, כי תוך הנסיעה המהירה נשבר יצול והעגלה נתעכבה בהר, בדרך

המובילה ליבנאל. חלק מהנוסעים נאלץ לחזור אל החווה ברגל, להביא אתם יצול אחר. בין כה וכה, עד שעשו בהחלפת היצול ועד שהגיעו לבסוף ליבנאל, כבר האיר השחר.העגלה ובתוכה המיילדת, נכנסה לכנרת עם עלות השמש, כשהבן הנולד מונח על-יד אמו, ושניהם בריאים.

היה זה גם הילד הראשון, שנולד בכנרת, מאורע-שמחה לכל הישוב הקטן הזה. בליל השבת סודרה מסיבת "בן-זכר" מסורתית, עם כיבוד של פולים ושאר קטניות, בהשתתפות כל אנשי ונשי המקום. הכל דנו ושקלו, מתוך רב עניין וברצינות רבה, מה שם לקרוא לילד הראשון שנולד בכנרת, וברוב קולות הוכרע כי הילד יקרא לוטוס, על שם הצמח לוטוס, המצוי על חוף ים כנרת ובסביבתנו.

טרם מלאו לילד שישה חודשים, ויחלה בקיבתו. דימינו כך נראה לנו, כי זאת רק מחלת ילדים קלה. כעבור ימים אחדים ואין הטבה, לקחנוהו לטבריה. קופת חולים טרם הייתה בארץ, ולא טיפת-חלב, ובכנרת עדיין אין חובש ולא בית מרקחת, וייעץ לנו הרופא האנגלי להכניס את הילד לבית החולים האנגלי בטבריה אשר בהנהלתו, אף הרשה לאם להיות גם היא בבית החולים, על יד הילד החולה.

היה זה בחודש יוני, בחום הלוהט שבעמק הירדן, והייתה בכך משום טעות חמורה ביותר,שבעונת-שנה זו התחלנו להזין את הילד הרך בתוספת- מזון, נוסף על חלב האם. מצבו התחיל להיות רציני, הלוך ורע, אחיות מוסמכות בבית החולים היו בצמצום רב ועזרו על ידן מטפלות ערביות, וזו המטפלת בילד עוד סיבכה את מצבו, בנתנה לו בשגגה מנת-רפואה, גדולה בהרבה על המותרת לפי הוראות הרופא.

בשבת 14 ביוני 1911, קיבלתי ידיעה דחופה מטבריה, כי עלי לבוא מיד לבית החולים, הבנתי כי לא טוב, אבל מאן הלב לנחש את הרעה שברעות.

..."הרופא אמר, כי יחזור בעוד שעה, הילד, כאילו הוטב לו, אבל עד-מהרה החל להתרוצץ במקומו באי-שקט ולסובב במהירות את ראשו הקט מצד אל צד, כאינו מוצא לו מקום, ולאחר מכן התחיל נושם בכבדות, בהפסקות וקול נחרה קלה נשמע מחזהו. תפסתי אותו והנחתיו לרוחב המיטה, הזעיקו את הרופא. הילד כבר לא נענה לקריאה. הפליט כמה אנחות תכופות, פתח את פיו הקטן, חזהו התרומם ביותר ו – שוב לא ירד.

הרופא שותק, "האומנם הוא מת דוקטור ?" – "כן". עד לרגע הזה לא האמנתי, כי הוא הולך למות. לנגד עיני היה מוטל פעוטי שלי נטול-הגה ונטול-נשימה. תפסתיו בזרועותיי, טלטלתי אותו, קראתי לו, נשקתיו, בכיתי, זעקתי – לשווא. תינוקי, פעוטי שלי, מת ! החלפתי עליו את לבושו וישבתי אתו עד שפנה היום, עד לבואו של יעקב. צמדתי את השפתיים הקטנות ופתחתי לו את העיניים והיה מונח לפני כמו חי. בזרועותיי נשאתיו אל הסירה ודיברתי איתו כדבר אל ילדי. דומה היה עלי, כי הוא חי, כי עדיין הוא שלי".

כשנכנסתי לבית החולים ראיתי לפני כרוב קטן רדום, שוכב לו גלוי-פנים, ולידו אמו יולדתו. יושבת היא דמומה ואינה גורעת עין מפני הילד. על פניה הררי עצב, ומבט עיניה...

חיפשתי ומצאתי בטבריה את אבו-זהרה, בעל סירה, הרגיל בשרות החווה, צעדנו יחד אל הים, כשהיא נושאת בזרועותיה את גופת הילד ולוחשת אליו. ירדנו אל הסירה, פני הים שקטים, איננו מוציאים הגה, נשמעה חתירת המשוטים.

בין שמים ומים חותרת לה סירה ובתוכה הורים צעירים, ועל ברכי האם ילדה הפעוט, שאך זה הוציא את נשמתו, והיא, הנשמה, טרם נסתלקה לבית גנזיה ומרחפת היא סביבם, מלוותם. הים רחב, מעליו, במרומים, פרושים שמים נשגבים, זכים ושלווים המספרים כבוד אל, היספרו גם תוגת אדם ? סביב לנו מרחבים שקופים אין-סופיים, - והרגשת-אבדון חריפה שמה מחנק לגרון, מעיקה בכבדה הרב על הלב, אנו לבדנו.

דומה עלינו כי כל העולם, כל העולמות, כל הדורות וכל הזמנים, כי הכל נצטמצם ונתרכז ברגע האין-סופי הזה, הדמום ומלא אימים, היא, האם, אינה מוציאה הגה.

הגענו אל החווה, המבוכה גדולה. דמומים והלומים מתהלכים החברים. אין מדברים, לחש-רחש. כנפי עצב כבדות נפרשו מעל לחווה. בהתלחשויות התחילו החברים להתייעץ ביניהם על קביעת מקום בית-הקברות. איש לא פילל, כי כל כך מהר יהיה צורך בכך.

בחשיכה ירדו כל תושבי המקום מ"הגבעה" אל חוף הכנרת, אל מורד ה" כֶּרָךְּ". כאשר הכל היה מוכן, לקחה האם את הגופה הזעירה לפני הורדתה אל הקבר וחבקה אותה – בפעם האחרונה. עם גמר סתימת הגולל נפלטה זעקה מפי חברה ופלחה את הדממה.

"...17 באוגוסט. ביום 14 מלאו שני חודשים למותו. קישטתי את הקבר הקטן בפרחי לוטוס. אחד מהם עתה לנגד עיני, בכד מים".

"... הייתי הולכת אל קברו, בזמן הראשון קל היה לחדור ביד לסדק כל-שהוא, לפירצה קלה, והייתי מרגישה בגופתו העטופה בד. עתה הכול שקע, האבנים הצטופפו, וכבר אין להגיע אל ילדי".

"...לוטסיק בני, פעוטוני, קמצוץ זיכרונות – זה כל מה שנשאר לי ממך. ואולי חלום חלמתי ? הבאמת היה לי ילד ?".