יש למלא לפחות אחד משדות החיפוש

נולד בטבריה. למד ב"חדר" ובישיבה. בגיל 17, במלחמת העולם הראשונה, ‏התנדב לצבא הבריטי והיה חייל בגדוד העברי הראשון. בתום המלחמה שהה ‏שנתיים בווינה ובשובו לארץ היה בגדוד העבודה. למד בסמינר למורים ‏בירושלים והתמסר להוראה. היה גם מדריך בבית-הספר לעיוורים. הציב לו ‏לייעוד הנחלת השפה העברית לעולים. בהוראתו הטיף לאהבת הארץ, לאהבת ‏האדם, לחיי עבודה ולחיי כפר. יחד עם מורים אחרים יצא למצרים (1926) ‏ועסק בהוראה לילדים עברים. שם נשא את שפרה לאשתו, וזו עבדה כגננת ‏לילדים. ביתם במצרים היה פתוח לכל ארץ-ישראלי שהזדמן שם. במלחמת ‏העולם השנייה היו החיילים מהארץ מבאי ביתם הקבועים. בימי קרב ‏אל-עלמיין החליטו מאיר ושפרה לעזוב את מצרים ולחזור לארץ. הגיעו לכנרת ‏ובנו כאן את ביתם. באלול ש"כ (1942) נתקבל מאיר כחבר לקבוצה.‏

 

מאיר הורה את הלשון הערבית בבית-הספר שבעמק הירדן, ובטבריה – ‏בשיעורי ערב לשוטרים. בצפת ניהל מטעם הסוכנות קורס לערבית למוכתרים ‏ממשקי הגליל. במלחמת השחרור, בזמן המצור, היה שוקד על פענוח ‏השידורים ברדיו מארצות ערב, והיה בזה לעזר רב למפקדה הגושית. בסוף ‏‏1948 יצא מטעם הסוכנות היהודית לשנתיים לדרום צרפת כשליח עלייה ‏למחנות של עולי צפון אפריקה. עם שובו לימד עברית באולפנים של הסוכנות ‏בנתניה ובהר כנען.‏

 

איש אציל-רוח, צנוע בהליכותיו, נאמן ומסור לעקרונותיו. מטרת חייו – עזרה ‏בקליטת עלייה ומיזוג גלויות. היה מפרסם מפעם לפעם, בייחוד בעלונים של ‏כנרת, פרקי הגות ושירה מלאי חן. בשלהי מלחמת העולם השנייה פרסם ‏תוכנית והצעה פורטת להחלפת ערבים מהארץ בהמוני היהודים מארצות ‏ערב.‏

 

במלחמת השחרור שכל את בנו יחידו זמיר בקרבות בצמח.‏

 

בן 56 היה במותו.‏

הניח אחריו את שפרה אשתו, בת – אביבה ושני נכדים.‏