קבוצת כנרת עמוד הבית  |  מה חדש  |  יצירת קשר


אודותענפיםקהילהפנאי פלוסיזכורגלרייהתגובות









שם:
שנת לידה:
שנת פטירה:





א ב ג ד ה ו
ז ח ט י כ ל
מ נ ס ע פ צ
ק ר ש ת






איטה חדש


תאריך לידה: 04/02/1901 ט"ו שבט תרס"א
תאריך פטירה: 01/12/1987 י' כסלו תשמ"ח
בת פסיה וחנוך רוטנברג
בת 87 במותה.
מקום לידה: פולין
מקום קבורה: בית הקברות כנרת  שורה: 18  מספר: 12
שנת עליה: 1923
קבוצת השתייכות: חברי כנרת



נולדה בחלם (פולניה) למשפחה ענפה ורבת ילדים שישבה בכפר קטן והיה לה ‏משק חקלאי. החיים באווירת הכפר והעבודה בשדה הכשירו אותה לחיים ‏בעתיד. בשנות מלחמת העולם הראשונה ברחה המשפחה מהמקום וישבה ‏באודיסה. שם למדה איטה וסיימה את הגימנסיה.‏ זמן קצר לאחר שחזרה המשפחה לכפר, עלתה איטה עם חוה אחותה ארצה ‏ב - 1923 והגיעו לקבוצת כנרת, בה התיישבו לפניהן קרוביהן אהרון ‏שידלובסקי ומרדכי אחיהן. ב - 1925 הקימה עם מרדכי חדש את משפחתה.‏
 
חייה בקיבוץ לא היו קלים ועל אף שהתמודדה בחריצות עם העבודה ותנאי ‏החיים הקשים, הכאיבו לה הבעיות החברתיות, שבהן נתקלה בחייה.‏ שנים רבות היה בעלה עסוק בפעילות ציבורית מחוץ לבית ועול גידול הילדים ‏נפל כולו עליה. גם מצב בריאותה הכללי לא היה תקין בשנים אלה. הייתה ‏אישה ישרה וחרוצה. ידעה לשמור על המסגרת המשפחתית והיוותה מרכז ‏למשפחה הגדולה, שהגיעה במשך השנים לארץ.‏
 
נפטרה כשהיא בת 87. השאירה אחריה את בניה שמוליק ואבינועם ואת בתה ‏רות ואתם 9 נכדים ו - 14 נינים.‏
 



איטה חדש - ספר מבקרים הוסף הודעה לספר המבקרים

שמוליק חדש 09/11/2009

                                                                   1.12.1982

 איטה חדש
 
"אמא שלכם אשה חזקה" אמר לנו מנהל המחלקה, "נאבקת על חייה, איננה מוותרת".
ואנו ילדיה, יושבים על ידה ורואים בעלבונה, רואים כיצד חייה הולכים ואוזלים.
קשה להשלים עם המצב, היה צריך להיות לה סיום אחר.
יושב אני מולה והשעות נוקפות. מכונת ההנשמה עולה ויורדת בקצב מונוטוני, עוזרת לה למשוך את חייה ולהאריך את ייסוריה.
כמו מתוך חלום, עולים לפני הזכרונות, כפי שהיינו שומעים אותם מפיה, הזכרונות שלִמְדו אותנו על השורשים, על הילדות ועל הנעורים.
על הימים הראשונים ב""חצר-כנרת"" ועל כל היפה והקשה שהיה בהם.
אמא נולדה בחלם וחייתה עם משפחתה בדובינקה שבפולניה.
בילדותה ובנעוריה בילתה הרבה בכפר קטן הסמוך לעיירה שהיה לאחוזת המשפחה.
סיפוריה של אמא העלו בדמיוננו את השדות הרחבים, את היער החובק סביב ואת נהר הבוג הזורם לו בנחת ונושק לבתי הכפר.
נוף זה טבע את חותמו על אמא ועל יתר הצעירים במשפחה, כאשר הטיולים ביער, הרחצה בנהר ועבודות השדה השונות מחשלים אותם ומכינים אותם לקשיים בעתיד.
כמה אהבה אמא לחזור ולספר לנו בכישרונה התיאטרלי על אותם ימים, על הסבא והסבתא, הדודים והדודות ועל כל אותן הרפתקאות וחוויות של דור צעיר המנסה לפרוק עולה של דת ומסורת ומתמכר לרוחות החדשות המנשבות בעולם ובעם היהודי.
והזכרונות עולים ומתבהרים בעוד שקשוק מכונת ההנשמה ממשיך ופולש אל הלילה.
איך הגיעו יום אחד שתי נערות יפות מראה וסוערות אל ""חצר-כנרת"". איטה וחווה.
איך יצרה הופעתן התעוררות ושמחת נעורים.
כאילו היה זה המשך של אותם ימי אושר בכפר הרחוק.
המעבר היה חד וקשה. מנוף של יער ושְדֵמות ושלגים בחורף, לנוף של יובש, לחמסינים, לקדחת ולמצוקות של חיי היום יום.
היה חלוץ למשפחה, אהרון שידלובסקי, והוא שמשך אחריו את כולם, להצטרף לבונים חברה חדשה, לתת שכם לבניין העם במולדת, להגשמת החזון הציוני.
החזון וחיי השיתוף, נראו ממרחקי הגלות יפים ומרתקים, אולם המציאות האפורה, הדלות, האקלים האכזרי ועל כולם המערכת הקשה של יחסי אנוש, העמידו בפני שתי הנערות הצעירות סימני שאלה.
שנים רבות גדלנו והתחנכנו על אותו פלא של התחלה, של ראשית, התקנאנו באותה אווירה של אהבה וידידות בין החברים.
סופר לנו תמיד על המחסור מחד ושמחה של צעירים מאידך.
לפני שנים לא רבות התחילה אמא להעלות לפנינו ולתאר את החיים אז, באורם האמיתי, בתופעות הקשות של יחסי אדם לאדם שהן פרי יצריו ונראה שעדיין רחוק היום שיוכל לשלוט בהם.
עברו שעות, התנומה עוצמת את עיני, השחר מפציע מבעד לחלון החדר, בו אמא ממשיכה לספוג אל תוכה את אוויר המכונה.
עד מתי?
מה נותן לה את הכוח להתגבר על כישלונותיו של הגוף?
הימים חולפים והופכים לשבועות ואנו סביבה מתקשים להשלים עם סבלה.
נקף חודש. ביקרתיה בשעות הערב ועיניה הפקוחות ניבטות אלי בתחינה.
בחצות הודיעונו כי איננה.
עלינו להיפרד, נשקנו על מצחה, עיניה עצומות, רגועה, סר הכאב, הגיעה אל מנוחתה האחרונה.
פגעי החיים בתחילת הדרך, כאן בעמק הזה, בכנרת, חיי המשפחה שהיו מלווים במשברים ואולי גם תכונות שבאופי, גילו לפני את אמא כאשה מסתגרת במשפחתה, מתרחקת משאון עליזים, לעתים קרובות ביקורתית ומרירה.
לאורך כל חייה כאן, השקיעה את כל כוחה ומרצה בעבודה ובכל עבודה שעשתה. זכורים לי אותם לילות של חורף ובוץ כשאנו הבנים הילדים מסיקים את דוד המים במקלחת כדי לאפשר לה להתרחץ בשובה מיום חליבה ארוך ומלוכלך ברפת.
זכורים לי הספקיה במסיק הזיתים, בבציר הענבים או בערוב ימיה, בעבודתה בקילופים בבישול.
מנסה אני להעלות קווים לדמותה של אמא, חשוב לי שישמעו הנכדים והנינים שלה העומדים כאן סביב. 
כך עומדים אנו מדי שנה מאז לכתו של אבא ומספרים על סבא מוטקה. עם השנים יתבגרו ויטמיעו בתוכם את הדמויות השתיים.
דמויות שתיים, וכה שונות זו מזו. שני אנשים שהקימו בית, העמיקו שורש ויסדו שבט.
שני אנשים שכל חייהם המשותפים היו מאבק בלתי פוסק שלווה בהערצה הדדית שהייתה טמונה בחייהם כל הזמן.
מערכת חיים מיוחדת זו, אפשרה להם לתת לנו לילדים בית עם דוגמא אישית, בית עם כיוון ודרך.
אבא שהיה אידיאליסט, חולם, הרפתקן ורומנטיקן והיה אוהב האדם וותרן העריץ באמא את יציבותה, יכולתה לעמוד בשתי רגליים על האדמה ואת יכולתה להשקיע כל-כך הרבה בעבודה הקשה היום יומית וביחד עם זה לשמור על הבית והילדים כאשר הוא עצמו יוצא מדי פעם לשליחות חדשה ולהגשמת מאוויי לב חדשים.
העריץ באמא את הספקיה בעבודה ואת הקשר הבלתי אמצעי שלה לאדמה ולחקלאות.
העריץ את משפחתה הענפה, את מרדכי אחיה, את אהרון, את חווה ואת כל אחיותיה של אמא.
היה זה בשבילו מאין פיצוי על כך שמשפחתו מבית הוריו הייתה קטנה.
תמיד חלם וקיווה שיחד עם אמא והמטען המשפחתי שלה יוכל להקים כאן במולדת, בכפר, בקיבוץ, שבט משלו, שבט שילך ויגדל ויניב פירות.
ואמא: בשעות רצון, הייתה מעלה ומרוממת את השלווה, את רוחב הלב, את החלומות שאבא היה הולך ומגשים, בשינוי נוף שדותינו, החורשות שנטע לחופי ירדן, אדמת הבור שעיזק וסיקל. מספרת ומעלה את צניעותו ואת נועם קולו השר.
זוכר אני, מאותם זכרונות ילדות, כיצד יושבת אמא בחדרנו בשעת ערב טרם שינה ועיניה נוצצות ברגש כאשר למולה על המיטה האחת שבחדר, ישוב אבא וסביבו אנחנו הילדים והוא קורא לנו את סיפורי "הַיְאָוָותָה" של לונגפלו, את "המוהיקני האחרון" או מספרי ההרפתקאות של ז'ול וורן.
והשירה שלו, כשהוא מלמד אותנו שיר חדש, הקול המלטף הענוג, המלא רגש.
אווירה זאת היה משרה אבא באותם ערבים מיוחדים שבין המשימות.
ואמא הייתה מוכנה לסלוח לו הכל. זה היה השילוב שביניהם וזה היה הדבק שהחזיק אותם יחד.
השבט גדל, נולדו הנכדים ואחר כך גם הנינים.
הנה הם כאן סביב.
מול אבן הבזלת השחורה מוכת התזזית. זאת האבן אותה אִוָוה לו אבא לשים למראשותיו כאשר ידום לבו.
"אם אמא תרצה להצטרף בבוא היום", כך כתב לנו, "יש לה מקום".
בודאי שאמא רוצה ורצתה, זהו המקום בו בחרה. אבא לצדה האחד ונכדה אהובה מוטי לצדה השני.
האבן צרובת השמש, האבן שעברה את כל עונות השנה, גם הרוחות, הגשמים וימי האביב עם הפרחים, תהיה מונחת למראשותיך אמא.
סערות החיים ומכאוביהם תמו, פרק חיים ארוך ורב השראה הגיע לקיצו.
ואנו כאן, ילדיך, נכדיך ונינייך, נעלה מדי שנה לפינת נצח זו ונתייחד עם זכרכם ונעביר את מטען החיים הגדול מדור לדור.
כן! הקמתם שבט והשבט גאה בשורשים.
                                                נוחי בשלום אמא יקרה