מתוך הספר "מעבר לנהר", שיצא לזיכרו של מוטי.

תכונות בולטות

ענת בת הכתה של מוטי סיפרה:

 באחד האלבומים של מוטי ישנה תמונה מימי הגנון, בה הוא נראה שופע חיוכים ומלא ביטחון, יושב למעלה על המחלקה עם החבית, ואנחנו, שאר הילדים, עומדים למטה ליד המחלקה.

כן, כזה היה תמיד מוטי. תמיד הרגשנו שהוא קצת מעלינו, ולמרות זאת תמיד יחד איתנו. כשהיינו עוד בגן ובכיתות א' ו-ב', הוא היה "המלך" של הכתה.

בהמשך, הוא היה הבן שסחב תמיד בנטל האחריות. בארגון מסיבות וטיולים, ידענו שיש אל מי לפנות. כשנוצרו חילוקי דעות או מריבות, היה מי שיפייס או יפתור את הבעיות.

חבריו ליחידה סיפרו:

מוטי היה הבולט מכולנו לטובה. אם לא נשברתי היה זה מפני שידעתי שאני צריך להיצמד למישהו. היה זה מוטי שאליו ניצמדתי...

מוטי בלט בביטחון האישי שלו- ביטחון עצום וללא גבול ביכולת לבצע את שהוטל עליו.

מוטי היה בינינו- אותה דמות מרכזית כפי שהיה בבית, בחיים לפני הצבא. תמיד הלך עם הגל ההולך בראש, הקובע את מהלך החברה –הראשון לבצע ולעשות- הגל שמיפי קיצפו נהנו כולם.

אחת התכונות הבולטות שלו היתה בהירות המחשבה. לא היה נטפל לדברים טפלים, אלא תמיד לעיקר, תמיד בצורה בהירה ומשכנעת.

המ"מ היה אומר: נו מוטי- "איש המושגים היפים, אצלך זה בטח בראש". ואכן, רק לעיתים נשכח משהו מאותו ראש חושב להפליא.

הזיכרון האחרון של שלומית, אמא של מוטי

ראיתי אותו לפני הפעולה ביום רביעי... זה היה אחה"צ. חזרתי מהעבודה. הדלת נפתחה פתאום. מוטי! עם מדים של עבודה. עמית בצווחת שמחה ובחיבוק "מוטי!"

בני שלי...ענק, חסון, בריא....מלטפת בפתיעה את הכתפיים הרחבות....נושקת על לחי. הבלורית הזהובה משתפלת מעט כשהראש מופנה אלי – נשיקה חטופה על לחיי: "אמא, יש מה לאכול? אני עם עוד חבר'ה...."

החבר'ה ישבו על הדשא ליד החדר. לקחנו את כולם לחדר האוכל. מצאתי הרבה אוכל מהצהריים. מה שחסר קבלתי - ובשפע- מהאקונומיה, מפרידה פלד.

אמרתי לה "מוטי הביא חבר'ה, חיילים". לרגע הבזיק במוחי-  כמו תמיד בפגישה עם פרידה-  כמה נורא. פרידה בוודאי חושבת: "אביהו".... לא ידעתי שרק שעות אחדות מפרידות ביני לבינה, לא

הרגשתי שאני בדרך לגזירה...שמוטי הולך אחרי אביהו....

חזרנו כולנו לחדר, היתה עוד שהות קצרה. שתו קפה. שאלתי לשמותיהם. זיהינו את החבר'ה מהיחידה לפי התמונה שהיתה לנו...

ב3:40 , כמו לפי פקודה, הסתכלו כולם על השעונים: צריך לזוז לגדוד... יצאו את החדר. כל אחד אמר: "שלום, תודה רבה". לכל אחד אמרתי "שלום, תהיה בריא. תחזור בטוב". לכל אחד. הברכה, תמיד חשבתי, שאולי היא קמע.

מוטי נשאר עוד רגע ישוב על הכסא הקטן, שהבאנו לו בהיותו בן ארבע... החבר'ה התקדמו. נשארנו שנינו. יצאנו את החדר.

בני חיבק את כתפי- כדרך שנהג לעשות משעה שגבה דיו... - וכך הלכנו בדרך...

לא. לא ידעתי שעלי להיצמד בחוזקה. ואילו ידעתי?....כלום יכולתי לעצור? כלום יכולתי לומר אל תלך? הן רציתי שבני יהיה טוב לצה"ל...

השגנו את ארנון והלכנו יחד. שאלתי את מוטי: "אתם הולכים לעבר השני?" הוא נענע בראש. ארנון אמר לו: "מוטי, אני לא מספר בבית שום דבר, לא רוצה שידאגו". אמרתי לארנון:

" מוטי יודע שאמא שלו בסדר, חזקה"... חזקה... צריך להיפרד. לוחצים ידים. תבואו מהר הביתה"....

הסתכלתי אחריהם עד שנעלמו מאחורי מועדוני בית ירח, בדרך למושבה... שני גבות חסונים, בוטחים – מוטי  שלא שב.... וארנון שמאז תמיד איתנו...(ארנון צור ז"ל נהרג כשנה לאחר מכן).

...סדרתי את הבית. פתחתי את  הטרנזיסטור. היה בערך 10:30 בערב. היה שם ראיון עם נעמי שמר. שאלו אותה לאיזה שיר יש לה יחס מיוחד, היא אמרה "עקידת יצחק", והשמיעו " קח את בנך, את יחידך, אשר אהבת..." שמעתי את השיר, כולו. אחר כך הגיעו הדי היריות, סגרתי את הטרנזיסטור. זה היה ב10:45. היו מקלעים.

ידעתי שמוטי בפעולה....אבל זה לא מוכרח להיות דווקא במקום שמוטי נמצא...יש התקלויות כמעט בכל לילה....ופעמים רבות שומעים את היריות בעמק ו"אין נפגעים לכוחותינו"....אחר כך היו גם מרגמות. הכל נשמע די קרוב. הקרב היה קרוב לבית, הגבול הרי ליד הבית באיזה מקום בעולם אמהות שומעות את הדי הקרבות של בניהן...?

"...רבונו של עולם, המלא רחמים,

אל הנער ידך אל תשלח, אל הנער ידך אל תשלח..."

אחר כך שמעתי את ההליקופטר. אנחנו יודעים מה פירוש הדבר. ההליקופטרים עוברים תמיד מעלינו לבית החולים. לא חשבתי שמוטי בהליקופטר. מוטי בסך הכל רק שנה בצבא, הוא- אולי- עוד לא נשלח למשהו רציני...עוד לא "פייטר" כל כך....

איך לדעת מה נשמע?...אין מה לעשות. רק לחכות לבוקר... בבוקר בחדשות אין מאומה. צריך להתלבש בסדר וללכת לעבודה בבית ירח ולעשות הכל כרגיל. למה?

למה לא לשאול מישהו מאשדות או מסדה- הם יותר קרובים, אולי שמעו משהו. הם שמעו, שמעו שיש שלושה פצועים קל....שמתי את היד על שפופרת הטלפון. אולי להתקשר עם בית חולים פוריה?

בני אולי פצוע....אבל איך? כל אמא יכולה להתקשר ולהטריד? אולי להתקשר הביתה ולבקש במזכירות שיתעניינו?

אי אפשר להכניס מתח בכל.... הנחתי את השפופרת.

משמעות הזמן להרגשה -

לזמן כבר לא היתה שום משמעות בעיני. בדרך כלל הזמן משנה דברים, משפיע על הכל. אבל כשמישהו שאוהבים מת, הזמן לא יכול לשנות את זה.

כל הזמן שבעולם לא ישנה את זה, ולכן הזמן איבד משמעות.

 שנה חלפו... אחי מוטי נשאר צעיר... אני כבר לא.. פניו היפים נשקפים מן התמונה -