יש למלא לפחות אחד משדות החיפוש

נולדה למשפחה יהודית חקלאית שחייתה בבית בודד על פרשת דרכים של ‏נתיב מרכבות-דואר ביער ליד בעיר קלעצק שברוסיה הלבנה. אדמתם הייתה ‏חכורה מפריץ פולני. מילדותה עבדה חיה במשק המשפחה וראתה בעמל את ‏ערך חייה.‏

 

את הכמיהה לארץ ישראל ספגה מהמסורת היהודית, מהתפילה "ותחזינה ‏עינינו בשובך לציון ברחמים", מהקריאה בתנ"ך ומהשאיפה להיות בעלי נחלה ‏שלהם בארץ ישראל. בשנת 1902, וחיה בת 11 עלתה המשפחה לארץ, רכשה חלקת אדמה לעבדה ובנתה במו ידיה את ביתה ברחובות.‏ שנתיים למדה בבי"ס עממי במושבה ובשנת 1907 עם יסוד בי"ס "בצלאל" ‏בירושלים, יצאה לשם ללמוד אריגת שטיחים שנחשבה בשעתו מקצוע לבנות.‏ בהיותה בת 14 נרתמה בעול עבודה מלאה במשק המשפחה ובעבודת כרמים ‏

וטבק בוואדי-חנין (נס ציונה).‏ בגלל דאגות פרנסה היה ביתם לבית אוכל ולינה לחלוצי העלייה השניה, שם ‏נפגשה לראשונה עם א.ד. גורדון, נח נפתולסקי, מאיר רוטברג, רחל המשוררת ‏ובן-ציון – נדלקה מאישיותם השופעת חזון, פשטות וטוהר – ונצמדה אליהם.‏

 

בשנת 1911, עם ייסוד "חוות העלמות" בכנרת בראשות חנה מייזל, הקריאה ‏‏"הגלילה" והיותו של בן ציון שם – עלתה חיה לכנרת כאחת מראשונות "חוות ‏העלמות".‏

 

כשקיבלה "קבוצת בן מיון" בשנת 1912 את כיבוש העבודה בכפר אוריה, ‏הצטרפה אליהם, וב - 1913 נישאה לבן ציון בטכס צנוע בבית הזריה, בב' ‏חשוון תרע"ד חזרה עם החבורה לכנרת, ונוסדה קבוצתנו.‏

 

ב - 1917 ילדה את עמליה וכך הייתה לאם הראשונה בכנרת ועברה את כור ‏הייסורים של תנאי אקלים, מחלות, ואי מודעות החברה לגידול ילדים וחינוך ‏משותף. ב - 1919 יצאה עם בן ציון ליפו, ששם נקרא להקמת המרכז החקלאי. ‏

באותו זמן השתתפה במקווה-ישראל בקורס הכוורנים הראשון, ומאז, עבדה ‏שישים שנה ברציפות במכוורת, כשהיא רואה בדבורה מופת לעצמה ולחברה ‏‏-בעמלה, חריצותה ובגידול משפחה. עם יציאת מרבית החברים מכנרת ‏ב - 1921 לייסוד עין-חרוד והשידולים ללכת אתם - הכריעה חיה להישאר ‏בכנרת.‏

 

החל מראשית חיי הקבוצה ובמשך שנים ארוכות לא היה כמעט שטח בצרכי ‏החברים בקבוצה שחיה לא נתנה לו, בנוסף לעבודתה, יד דואגת ומטפחת‏ אוכל, הלבשה, הנעלה, שיכון, חינוך וכו', וכך הייתה ל"אם הקבוצה".‏

 

בשנות המדינה הראשונות יצאה חיה לעזרת קליטת עולים בדימונה ולביסוס ‏ההתיישבות החדשה ביכיני ובניר אליהו.‏ בשנת 1963 הוכרזה כ"אם השנה" כהוקרה על תרומתה בהרמת קרן האישה ‏העובדת והמפרה משפחה ענפה.‏

 

בשנותיה האחרונות לא השלימה עם "הרוח החדשה" בקבוצה והייתה מטיפה ‏בכתב ובעל פה נגד הבזבוז ובעד "הצנע לכת".‏

כל חייה עסקה ב"קטנות" היום יום – בגדלות, וראתה בחיי עמל העבודה ‏והשיתוף הקבוצה את תמצית ההגשמה הציונית החברתית.‏

 

בת 88 נפטרה שבעת חיים וחכמת לב.‏

הניחה אחריה 5 בנים ובנות - עמליה, אהרן, גבע, נגה ויעקב ואתם עשרים ‏נכדים ו - 19 נינים.‏