קבוצת כנרת עמוד הבית  |  מה חדש  |  יצירת קשר


אודותענפיםקהילהפנאי פלוסיזכורגלרייהתגובות









שם:
שנת לידה:
שנת פטירה:





א ב ג ד ה ו
ז ח ט י כ ל
מ נ ס ע פ צ
ק ר ש ת






שמואל שטראוס (שמואליק)


תאריך לידה: 16/02/1914 כ' שבט תרע"ד
תאריך פטירה: 12/06/1948 ה' סיון תש"ח
בן אליזבת וגוסטב שטראוס
והוא בן 34 במותו.
מקום לידה: גרמניה
חלל מערכות ישראל.
מקום קבורה: בית הקברות כנרת  שורה: 9  מספר: 18
שנת עליה: 1937
נסיבות נפילה לחיל: נפל במלחמת השחרור בהגנת משמר הירדן
קבוצת השתייכות: חברי כנרת



נולד בגלהיים (גרמניה). מוצאו ממשפחה מתבוללת.‏ אמו מתה עליו בהיותו בן שנה, כשאביו שירת בצבא הגרמני במלחמת העולם ‏הראשונה. עד גיל 5 התחנך שמואליק (בבית הוריו קראו לו פרידל) אצל סבתו, ‏
אך משהתחתן אביו שנית חזר אליו. לאחר המלחמה עברה המשפחה ‏לסאארבריקן, בה היה אביו מנהל בי"ס ושמואליק למד שם. עוד בתקופת ‏לימודיו בגימנסיה היה ציוני בהכרה ובסיימו את לימודיו הצטרף לסניף ‏‏"החלוץ" המקומי. שמואליק סירב להישמע להוריו ולהתגייס לצבא הצרפתי, ‏כדי לקבל אזרחות צרפתית. נימוקו היה ש"רק בארץ אחת אתגייס לצבא, והיא ‏ארץ ישראל". שנתיים ומחצה היה בהכשרה באיטליה. באותה עת נשא את ‏בלהה לאשה (ביוגוסלביה), עלו ארצה ולכנרת ב - 1937. כאן נקלט ומצא ‏
מקומו בענף הבננות.‏ במלחמת העולם השנייה היה בין הראשונים שהתגייסו לצבא הבריטי. חמש ‏שנים וחצי שירת בבריגאדה העברית, ויצא עם הגדוד השני ללחום בחזית ‏איטליה. משנודע לו על הימצאו של אביו בצרפת, לא שקט עד שהגיע אליו ‏לעזרתו.‏
 
ב - 1946 שוחרר שמואליק מהצבא וחזר הביתה ולעבודתו בבננות. כעבור ‏זמן-מה עבר לענף הצאן והתמסר לו בלב ונפש, ללא חשבון שעות עבודה.‏
ערב מלחמת השחרור גויס לפל"ם והשתתף בכיבוש טבריה והמשטרה בצמח.‏ לחם במשלטים על יד גשר והשתתף בקרבות סג'רה ובקרב על לוביה. עם ‏הפוגה בקרבות חזר הביתה, אך בהתחדשם גויס שוב. יום לפני ההפוגה, ‏כשהערבים המשיכו להתקיף את משמר הירדן, יצא שמואליק עם כיתה ‏מכנרת ‏לעזרה, שם נלחם ונפל.‏
 
היה עניו בכל הליכותיו, חביב על כל החברים. בלט בפשטותו ובלבביותו.‏ היה מקבל הכל באהבה, ללא תרעומת, חרוץ בכל עבודה והיה מוכן תמיד ‏למילוי חובה. היו לו שטחי התעניינות שונים – שפות, מוסיקה, ציור ועוד. ‏מסיבות שהזמן גרמן לא הגיע למיצויים המלא.
בעזבונו נמצאו רשימות רבות ‏‏(כתובות גרמנית), ציורים ומכתבים מזמן שירותו בבריגאדה.‏
 
בן 34 היה בנפלו.‏
הניח אחריו את בלהה אשתו ובת – בתיה.‏
 
 

קרובי משפחה:
  •  בלהה מרגלית (אישתו)



  • שמואל שטראוס - ספר מבקרים הוסף הודעה לספר המבקרים

    בתיה אלישע

     

    רסיסים...

    "... היו הרבה חורים שחורים בזכרונות ילדותי. חברתי אמרה פעם, שאם ההורים שלי היו יכולים לספר את סיפורם, אולי היה לי יותר קל לספר את סיפורי שלי." (רוזלינד מק'פי, מתוך: "האשה של

    פיקאסו")

    ***

    עד סוף כתה א', אבא לא היה כמעט בתמונת-החיים שלי... הוא היה בתמונות שבאלבום; תמיד במדי-צבא של הבריגדה העברית, כשברקע – מדבריות צפון אפריקה או, נופים של מים וערים

    באירופה...

    ***

    למדתי להכיר את אבא שלי, שמואליק שטראוס ז"ל, דרך הדואר, שהביא לי את מכתביו, ובהם רישומים יפהפיים, שניסו "לספר" ולתת אינפורמציה על מקום שהותו, דרכי תפקודו וכד'. אמא מהעבר השני, שלחה אליו את ציורי/שירבוטי וכך התנסתי בסוג של תקשורת ו"שפה", עוד לפני ששלטתי והיכרתי על בוריה שפת-אם כלשהי.

    בעזבון מכתביו, קראתי לאחר שנים, שכתב לאמא, שבין כל צילומי "הארטיסטיות העירומות", שתולים

    החיילים מעל מיטותיהם, בולטים ה"ציורים" של בתיה בת השנתיים, שלוש, ארבע...

    ***

    באחת מחופשותיו הנדירות, בליל ירח בהיר, טיפסנו על גג "הבית האמצעי" גבוה-גבוה והשקפנו מזרחה על הכנרת הנוגהת לאורו של כדור-הירח. למחרת היום, היינו אמורים להסב יחד ולצייר את הרשמים שנקלטו.

    ציורו מצוי עמי עד היום.

    ***

    בשבתות הספורות שהצליח להגיע הביתה, טיפלנו יחד בגינת הקקטוסים שכה אהב. הוא היה נוהג לסמן על הקיר שליד הגינה את גובהם של הקקטוסים ולידם – בצבע אחר, את גובהי שלי. תמיד ביקש שאבטיח, שעד לחופשתו הבאה, אצליח להשיג את הצמחים הדוקרניים הללו ב"תחרות הגובה"

    ואזכה להעלות את הרף.

    ***

    אחד מימי האושר שלנו, היה אותו יום בחודש מאי, כשהג'קרנדות פרחו בסגול חריף והרדיו בבית-התרבות הישן בישר על קיצה של מלחמת העולם השניה.

    אמנם, השמחה היתה מוקדמת ותהליך השיחרור התמשך עוד זמן ארוך מהמצופה (שנה נוספת...) אך לא פסקנו לקוות ולהאמין שעתה, נכונו לנו ימים טובים יותר, בהם גם נתחיל להדביק באלבום,

    תמונות מחיי משפחה.


    ***

    כשאבא השתחרר וחזר לכנרת, השתלב בענף הבננות ואח"כ בדיר הצאן. אמא עשתה הכל כדי להקל עליו את משבר ההיקלטות בקבוצה, לאחר העדרות כה ממושכת של חמש שנים וחצי.

    הוא היה רועה את הצאן בהרים ובעתות הפנאי – שוקד על סיפרות מקצועית ונעזר בידע שלה כרפתנית.

    באחת השבתות, יזמה טיול ארוך ומייגע בהרים, והכל- כדי להראות לו מהו צמח העולש והיכן הוא

    גדל, לאחר שקרא בספר הנוקדים, שצמח זה מזיק לקיבתו של הצאן...

    ***

    בתקופה הקצרה בה זכתה לגדלני יד ביד עם אבא, כאב לאמא, על שהוא מאזין ומשמיע באזני, אך ורק מוסיקה קלאסית (כבן למשפחה "יקית" מתבוללת), בעוד היא, העדיפה למעני ולמענה את

    המוזיקה "שלנו" - - - פרקי חזנות...

    ***

    האור שנגה זמן קצר בחיינו, הועב בענן כבד: מלחמת העצמאות, גיוסו של אבא (שוב...) והידיעה הברורה שהוא לוקח חלק בקרבות קשים... זוכרת אני מאז, מספר "פגישות של רגע" בין קרב לקרב והרבה תקוה בדבריו: "...גם זה יגמר, צריך לקוות!" – קיווינו. זה לא עזר...

    בערב חג השבועות, בסוף כתה ב', אבא לא היה כבר בתמונות החיים שלי. תמונותיו נותרו באלבום...

    ***

    מדי שבוע עלינו לבקר אותו במעלה ההר, בבית-הקברות בראש-פינה, לאורכו של כל הקיץ החם והקשה של שנת תש"ח. חשנו שצריך להיפרד (והפעם לתמיד...), לפני שיצאנו ב"מרין קרפ" הישנה אל העולם הרחב, לארה"ב.

    צילמנו במקום הציורי בו הוטמן (לראשונה...),

    תלולית-עפר למזכרת...


    ***

    בתיה אלישע

    (שטראוס)