שרה התייתמה מאביה בהיותה ילדה צעירה, המשפחה יורדת מנכסיה,‏והאם הנמרצת עוקרת עם הילדים לוילנה, שם נכנסת שרה ללמוד בגימנסיה היהודית, בה קנתה את השפה העברית והצטרפה לתנועת‏"חרות ותחיה" והייתה פעילה מאוד בתוכה.

הייתה מראשוני היוצאים להכשרה חקלאית שהקימה התנועה.‏ ב - 10.8.1920 עלתה לארץ עם קבוצת החלוצים הראשונה שהייתה בין מקימיה. הקבוצה נקראה – "קבוצת וילנה". שנתיים הייתה בעין-חרוד, שם היה אחיה יעקב, יצאה משם לקורסים חקלאיים אצל חנה מייזל.‏ ב - 1922 הצטרפה עם "קבוצת וילנה" לקבוצת כנרת, התמסרה לבישול ולשיפור רמת התזונה, עבדה בלול, ברפת, ובייחוד בגן-הירקות.‏ 

ב - 1926 נישאה לשאול מאירוב, מותיקי כנרת, שהיה כבר אז פעיל ‏בהגנה. עקב פעילותו זו של שאול עברה שרה לתל-אביב, שם נולדה להם בתם רות, ואז התעקשה שרה לחזור לכנרת. מצב זה של משפחה החיה בניתוק, נמשך מרבית שנותיה, אך שרה לא הסכימה לוותר על החיים בכנרת ועל הקרבה לעבודת האדמה.‏

בשנת 1931 נולד הבן אברהם-גור. אשר גדל לנער תוסס וקנאי לכנרת ולארץ. גור נפל בקרבות סג'רה במלחמת השחרור ב - 1948, השכול הכה בשרה קשות.‏ 

בשנים 5 - 1934 עבדה מטעם כנרת במטבח ביה"ס המשותף בדגניה.‏

ב - 1936 במאורעות הדמים, נעתרה להפצרותיו של שאול והצטרפה אליו עם גור. בשהותה בתל-אביב למדה והתמחתה בעזרה-ראשונה, השתתפה עם שאול במבצעים הגדולים של "ההגנה". כשיצא שאול לשליחות לאירופה,‏ חזרה עם גור לכנרת, עבדה עם סטולר בחלקת הניסיונות והדריכה את הילדים בבית-החינוך בגן-הירק. מאוחר יותר הצטרפה לצוות הכורמים.‏ 

ב ‏‎–‎‏ 1946 יצאה לפריס, כדי לסעוד את שאול החולה, עבדה במחנותהפליטים בדרום צרפת ובאיטליה. חזרה ארצה זמן קצר לפני פרוץהקרבות של מלחמת השחרור. בקרבות עמק-הירדן הייתה האחראית על בית-החולים שדה ונקודת איסוף הפצועים בכנרת.‏

אחרי נפילתו של גור בנה, נלוותה אל שאול ועסקה בפעילויות שונות הקשורות עם התנועה הקיבוצית בנוסף על משק-הבית שניהלה.‏ ב - 1970 עם פרישתו של שאול לגמלאות, חזרה עמו לכנרת ולכרם משא נפשה, אליו חזרה כמעט בכל עונה לעזור בעבודה. מחלתו של שאול שוב הרחיקה אותה מכנרת, ורק אחרי פטירתו חזרה והמשיכה לעבודבבית-האריזה ובכרם לפי יכולתה. ‏בשנותיה האחרונות חייתה במגורים ב"בית-הדר" והכירה תודה לטיפול המסור בה ע"י צוות העובדים בו.

בת 90 הייתה במותה, הותירה אחריה את בתה רות הלל, 2 נכדים ו - 3 נינים.‏