נעמי שמר - הורביץ - קבוצת כנרת

עמוד הבית | מה חדש | יצירת קשר

שם:
שנת לידה:
שנת פטירה:

א	ב	ג	ד	ה	ו
ז	ח	ט	י	כ	ל
מ	נ	ס	ע	פ	צ
ק	ר	ש	ת

נעמי שמר - הורביץ

תאריך לידה: 13/07/1930 כ"א תמוז תר"צ
תאריך פטירה: 26/06/2004 ז תמוז תשס"ד
בת רבקה ומאיר
74.
מקום לידה: כנרת
מקום קבורה: בית העלמין של כנרת

נעמי הייתה הילדה הראשונה שנולדה על "הגבעה", מקום התיישבות הקבע של הקיבוץ. אליה עברו חברי וילדי כנרת מ"חצר כנרת". הוריה של נעמי, היו שניהם ילידי וילנה. האב מאיר ספיר, היה מקבוצת הוילנאים הראשונה. רבקה הצטרפה מאוחר יותר לכנרת. הם נישאו עוד בהיותם ב"חצר", ועם המעבר ל"גבעה", הם זכו לקבל דירה, בבית הדרומי (מבין שלושת הבתים שנבנו על "הגבעה"). כאן גדלה נעמי, ועברה את כל ילדותה והתבגרותה, בלינה משפחתית, עם אחותה ואחיה, כבת בכורה. ובקשר הדוק עם ילדי השכנים, כשהווי מיוחד נוצר בכל בית, ובשלושת הבתים ביחד. בלילות הקיץ החמים, היו כל המשפחות יחד, ישנות על גג הבית.

נעמי עברה את מסלול החיים המשותפים לכל ילדי כנרת, פעוטון, גן ילדים, ושנות בית הספר בחברת הילדים ב"בצריף".

מכתה א' עד י', למדה כמו כל ילדי כנרת, בבית החינוך המשותף בדגניה. כשהייתה בכתה י"א, נפתח בית-הספר התיכון לחקלאות ע"ש ארתור רופין – "בית-ירח", שנת הלימודים ב- י"ב, הסתיימה בפסח, לפני פרוץ מלחמת השחרור.

נעמי הייתה תלמידה מוכשרת מאוד ואהובה מאוד על המורים. כשהייתה בת 6, קיבלו הוריה מתנה מחברים, פסנתר. הפסנתר הוצב ב"צריף". והיא התחילה ללמוד לנגן. נעמי בכישרונה, התחילה עד מהרה ללוות את שירי קבלות השבת והמסיבות בנגינת הפסנתר, והובילה את השירה גם במסיבות החברים. תוך לימוד מתמיד אצל טובי המורים בעמק-הירדן.

בשנת 1949, יצאה ללימודי נגינה ומוסיקה, בקונסרבטוריום – והאקדמיה למוסיקה. אחרי שסיימה את לימודיה התגייסה לצבא, ונשלחה לקורס מ"כ בנח"ל. היא השלימה רק מחצית מהקורס, ונשלחה לפיקוד הנח"ל, שם הכירו ביכולותיה בארגון שירה בציבור, והקימו לראשונה את צוות ההווי בנח"ל. כשסיימה את השרות הצבאי. חזרה לכנרת, והתחילה להעביר שעורי ריתמיקה ושירה לילדי הגיל הרך בכנרת, היא לימדה נגינה בפסנתר את הילדים בכנרת ואת ילדי בית-החינוך בדגניה. נעמי ארגנה את השירה והמוסיקה במסיבות החברים ובחתונות. בתקופה זו, היא חיברה את שירי הילדים הראשונים שלה, וגם פזמונים לאירועים בכנרת, שהתפרסמו מאוחר יותר.

בשנת 1954, היא נישאה לגדעון שמר, שחקן ובמאי. כעבור זמן הם עזבו את כנרת ועברו לעיר הגדולה. שם נולדה בתם – הללי. בתקופה זו היא מתחילה להתפרסם בארץ עם שירי הילדים שחיברה בכנרת, ויפה ירקוני שרה אותם בכל כלי התקשורת, פזמונים שחיברה ללהקת הנח"ל, ועם הצגת הזמר "חמש-חמש".

גדעון ונעמי נפרדו, אך השם "שמר" נשאר לה לתמיד.

מאז במשך כל השנים, היא כתבה שירים ללהקות צבאיות, לאמנים, לסרטים, להצגות יחיד ולמופעים, היו לה תכניות בטלביזיה, ועל במות. תמיד הקפידה על שירת הרבים. בכל שיריה, שזורים ימי ילדותה מכנרת, משפחתה, חיי ילדיה, וחיי העם ואירועים בתולדות עם ישראל. שנים כתבה בעיתון טור שקראה לו "שבשבת"

הקשר לבית ההורים. לאחותה ולנופי הכנרת התמיד כל חייה, והוטבע בשיריה.

ב - 1967, לפני מלחמת ששת-הימים, היא כתבה את השיר "ירושלים של זהב", שהפך לשיר בין לאומי כמעט, כהמנון ישראלי על ירושלים. תורגם לשפות רבות. והביא לה פרסום בין-לאומי.

בשנת 1968, היא נישאת בשנית, למרדכי הורביץ, גם הוא נותן ידו בכתיבה. ב- 1970 נולד בנה - אריאל, שזכתה לראות אותו בנישואיו ועוסק במוסיקה.

בשנת 1983, מוענק לנעמי פרס ישראל – לזמר העברי. היא נבחרת להיות חברה בוועד הלשון. עד שנת 2000 היא כותבת ופעילה, ושיריה ברובם הופכים נכס צאן ברזל. משנת אלפיים התדרדרה בריאותה, וקצב פעילותה ירד, היא נאבקת על יכולתה להמשיך ולתפקד כרגיל, דבר שהיה למעלה מכוחה.

ב – 26.6.2004 נפטרה נעמי בבי"ח סמוך לביתה בתל-אביב. הובאה לקבורה בבית-העלמין בכנרת, לפי בקשתה נקברה ליד הוריה. והמקום הפך למקום עליה לרגל של המונים.

השאירה אחריה את בעלה – מרדכי, את בתה הללי ובן זוגה עם שני ילדיה- נכדיה של נעמי. ואת בנה אריאל ואשתו.

צילום : יעל רוזן

קרובי משפחה:

מאיר ספיר (אבא)

רבקה ספיר (אמא)

נעמי שמר - הורביץ - ספר מבקרים

וידבסקי אבי

17/01/2011

שלום רב. אני מאד אוהב את השירים של נעמי שמר ז"ל במיוחד את " ירושלים של זהב" . הרבה מהשירים שלה הפכו אצלי לנכסי צאן ברזל. אבי

שמואליק חדש

נעמי שמר – ספיר

נעמי איננה! תם פרק חיים עתיר יצירה ושאר-רוח, מעיין בלתי נדלה של כשרון.

נעמי חזרה אל כנרת שלה, אל אדמתה, בה ביקשה להיטמן בבוא יומה.

לפני חודש הבאנו לקבורה כאן, בכנרת, את רותה הלל-מאירוב, ולא מזמן גם את הדסה דין-שידלובסקי. שלוש בנות כנרת מהחבורה הראשונה של בני הדור השני.

בעלון זה כתבתי רשימה על רותה. רציתי לספר לצעירי כנרת דהיום על אחת מאיתנו, שנולדה כאן וספגה אל תוכה את הוויית כנרת ונופיה. לא שערתי שימיה של נעמי כה ספורים והנה גם היא באה לנוח לנצח באדמתנו.

לרבים מאיתנו – בני כנרת הראשונים – נעמי זכורה לאורך כל שנות חייה בכנרת. אולם הצעירים יותר מכירים רק את שיריה הנפלאים ולכן רציתי לנסות ולהעלות את דמותה, כפי שאני זוכר אותה.

נעמי נולדה ב-1930 על ""הגבעה"", חודשים ספורים לאחר שחברי כנרת וילדיה עברו מ""החצר"" הקטנה והצרה אל ""הגבעה"", אל שלושת הבתים הגדולים והלבנים. בבתים – הצפוני והדרומי – היו 8 דירות בכל אחד ובבית האמצעי – 12 דירות. בין המשפחות שנכנסו לבית הדרומי הייתה המשפחה של נעמי, המשפחה של רותה מאירוב, משפחתה של הדסה וגם משפחתי, משפחת חדש.

אני מציין עובדה זו, כיוון שהחיים המשותפים בבית אחד עם שמונה משפחות ועשרים ילדים, במשך כעשרים שנה, מהווים הזדמנות לחוויות רבות ומשותפות ולהיכרות קרובה וקושרת.

נעמי, ילדה קטנה וצנומה. מעירה אותנו כל בוקר בצלילי הפסנתר, שצריכה הייתה לשנן. הפסנתר, שכן אחר כבוד בצריף הילדים שעמד צעדים ספורים ממערב לבית הדרומי שלנו.

לא היה קל לילדה הקטנה הזו להשכים בכל בוקר לפני כולנו, אבל ייתכן שדווקא עקשנותה זו של רבקה האם, היא שהביאה לידי ביטוי את הכישרון הגדול שהיה טמון בילדה קטנה זו.

"צריף הילדים", היה מרכז החיים של ילדי כנרת במשך שנים רבות והפסנתר שבו, שימש אותנו כל אותן שנים, כאשר נעמי הייתה מלווה את שירתנו בכל קבלת שבת או חג.

לא תמיד משתלבים לימודי הקלאסיקה של הנגינה עם הפולקלור וחיי החברה היום-יומיים. אצל נעמי השילוב הזה עבד נפלא.

באחד הראיונות שהיו עימה בשנים האחרונות, היא אמרה והדגישה שטיפוח השירה, החגים וחיי החברה של הילדים בכנרת היוו עבורה את ההכשרה הטובה ביותר לכל שבא אחר כך.

באותם ימים סוערים, ימי טרום מדינה ואחר כך מלחמת השחרור – היו סדרי עדיפויות אחרים ואולי לא ראינו את גודל האוצר שהתהלך בינינו.

היום, במבט לאחור, אין לי ספק שנעמי כבר מילדותה ונעוריה הייתה שבויה בהוויה המוסיקלית והביטוי שלה בצליל ובמילה הלך והבשיל והשתבח עוד ועוד.

נעמי, היא אחת מילדים רבים שנולדו בכנרת למשפחת שפרירי, משפחתה שהייתה מיוחדת במינה בחיי כנרת מאז הצטרפה אליה ""קבוצת-וילנא" ב"חצר", משפחה אחת שחמישה מששת ילדיה בנו כאן את ביתם ובראשם גם ההורים – סבא יונה וסבתא חנה לילדים הרבים שנולדו.

משפחה של אנשים חרוצים, נאמנים ואידיאליסטים.

מצויה בידי רשימה שכתב דודי מרדכי רוטנברג ובה הוא מתאר את המשפחה הזו וכיצד הגיעו בניה ובנותיה לכנרת.

הוא מתייחס לכל אחד מבני המשפחה וגם להורים, שהיו למעשה לסבא וסבתא של כולנו.

את רבקה – אמא של נעמי, הוא מתאר כדמות אינטלקטואלית יוצאת דופן מכל יתר בני המשפחה.

אני מזכיר זאת, כי אולי בכך אפשר לקשור את הנחישות של רבקה לתת לבתה את כל מה שאפשר, גם בתנאי החיים הקשים ששררו אז בכנרת. רבקה הייתה אשת-ספר וכתיבה, וחינוך מוסיקלי היה בעיניה ערך רב משמעות.

בכל שנות חייה בכנרת, עמדה נעמי בלחצים מצד אביה ואמה ולעתים גם בלחצנו אנו, הילדים, חבריה.

גם כאשר סיימה את חוק לימודיה בית-הספר והיה ברור לה ולאמא שלה שצריך להיות המשך למה שרכשה עד כה – נתקלה במערכת החיים הקיבוציים, שלא ידעו לתמוך בהמשך הלימודים. היה זה המקרה הראשון בו אחד או אחת מבנותינו רוצה לצאת אל העולם הרחב ולהשתלם בתחום המוסיקה, תחום שבאותן שנים לא נראה כחשוב וראשון במעלה לחיי הקיבוץ. צריך היה להיאבק ולהלחם על הצורך הזה.

ואכן, התקיימו שלוש אסיפות כלליות של כנרת, כאשר ההשתתפות בהן הייתה טוטאלית, כולם באו. ורק באספה השלישית נתנה האסיפה את ברכת הדרך לנעמי. היום, אין כל ספק שהייתה זו אחת מההחלטות הנכונות שהחברה יכלה להעניק לאחד מחבריה.

גם אם היה ברור לרבים מאיתנו שלימודיה של נעמי באקדמיה למוסיקה ירחיקו אותה בסופו של דבר מאיתנו.

נעמי סיימה את האקדמיה, הקימה משפחה ואף ניסתה לחזור לכנרת ולממש את לימודיה בבית הספר בדגניה ובחינוך המוסיקלי של ילדינו.

שפעת הכישרונות שהיו חבויים בה, המריצו אותה ללכת אל מרכז הארץ. אל מחוזות חיי הרוח והאמנות שם הסדן שעליו תוכל ליצור ולפרוץ עם כל העושר הטמון בה.

סוד הקשר לכנרת, לחבריה ולנופיה. נעוץ בעשרים שנות חייה כאן. במקום היפה כל כך. בחברה המיוחדת כל כך ועם משפחה כזו, בקרבת הכנרת הירדן וחורשת האיקליפטוס – כל אלה הולכים עם האדם לכל מקום בעולם. שירים רבים שכתבה נעמי מזוהים בשלמות נפלאה עם כנרת, נופיה ואנשיה.

ועוד מחשבה אחת: רחל המשוררת הגיעה ל"חצר כנרת" ב-1911 ועבדה עם חברותיה ב"חוות העלמות" במשך שנתיים. תקופה קצרה זו נחרטה בנפשה עד כלות ושיריה הנפלאים מושרים מאז ועד היום בהזדהות מלאה של אנשי הארץ הזאת כולם.

אין לי ספק שנעמי – אולי אפילו בתת-הכרתה, הושפעה מדמותה. רחל הלכה לעולמה ערירית, חולה וצעירה.

לנעמי ניתנה הזכות לחיות וליצור בתקופת-חיים שבה התרחשו מאורעות חובקי עולם. היא ראתה כיצד על ""הגבעה"" בונים לאמא בית, היא הייתה עדה לרגע שבו פסקו התותחים לרעום ומלחמת השחרור הסתיימה באבל השכול ובשמחת הניצחון.

היא ליוותה את המדינה הצעירה שלנו לאורכן של שנים רבות וידעה לתת ביטוי נצחי לאירועים ההיסטוריים.

אנחנו, בני כנרת וחבריה יכולים להיות גאים בבת כנרת שהפכה לאחת מהדמויות הבולטות בחייה של המדינה שלנו, לדמות שכל חלקי העם ועדותיו מעריצים, מזדהים וזוכרים.

נעמי נקברה כפי שביקשה, ליד אביה ואמה, צעדים מספר ממנה – קברה של רחל.

בית-העלמין שלנו עשיר בדמויות מיוחדות ומרתקות. עם ישראל כולו – ילדים, בני נוער ומבוגרים, מגיעים יום, יום, עוברים בשבילים ולומדים פרק בהיסטוריה ובחלוציות המופלאה של עמנו. אין לי ספק, שבבואה של נעמי לשכון במקום המיוחד הזה, נפתח פרק חדש ואנחנו נראה זרם גובר של קהל המבקש להתייחד עם אישיותה ויצירתה של נעמי.

בתוכנו חיים בשקט ובצניעות, יענק'לה, זהבה וילדיהם ובשכנותנו רותי ומשפחתה.

נעמי חזרה אליהם, אל משפחה יפה ומאוחדת זו. נעמי חזרה גם אלינו, לתמיד.

נזכור אותה, נהיה גאים בה ונדע להנציח את זכרה.

שמואליק ח.