נכנסתי אל החדר.

והיא שוכבת על גבה. מונשמת. וחייה אוזלים אט, אט, אחד, אחד ניגשים אליה נכדיה ונכדותיה, בניה ובנותיה. מנשקים לה.

לוחשים לה דברים של אהבה. נפרדים ממנה. האם היא שומעת? אולי!... אולי תיקח עמה אל הצד האחר את אהבתם. את נחמתם.

כך היא רצתה. כך רצו גם הם. בביתה, במיטתה, עד נשימתה האחרונה.

 

פרידה מרות – חברתנו הטובה

עברו כשש שנים מאז נפרדנו מזאב. גם אז, באותו היום, עמדנו כאן, על "הגבעה" הזאת, בצל העצים, כואבים ועצובים. גם אז, נפרדתי מזאב וכך ספדתי לו: "אזכור את הימים בהם עזבתי את הגה המשאית והתחלתי לעבוד במטע הבננות. מצאתי שם חבורה של מבוגרים, שמאחוריה שנות עבודה וניסיון בענף – שמואל זמירין, ישראליק זמירין, יוסף שפרירי ושייקה ברקאי. חבורה, שצעדיה כבר מדודים וכל אחד מהם מחזיק בידו מכשיר לדילול נצרים, בעל ידית ארוכה. והם צועדים, איש בשורתו, שקועים בעבודתם המקצועית, בוררים ובוחנים איזה מהנצרים להשאיר.

ובשורה אחת עימהם, מצאתי גם את זאב. צעיר מהם, זריז, אתלטי, אבל כבר בעל ניסיון ומחזיק את המכשיר ביד אמונה. היו אלה כולם, אנשים שהתמידו כל שנות חייהם ללכת בתלם, לשרת את הענף החשוב הזה. וזאב הולך עמם בשורה, עונה ומגשים את הציפיות וקול שירתו נשמע בוקע מבין עצי הבננה הצפופים. כצעיר ממנו בשנים, הסתכלתי איך הוא חובר אל הוותיקים, אל אנשי היסוד, בדבקות – בעבודתו ובחלקת אדמתו.

ועכשיו, אנחנו נפרדים מרות. מאהבת חייו מזו שעמה הלך שנים רבות בשדותיה של כנרת. מזו שעמה הקים בית ובנה משפחה.

שנות הבדידות מאז הלך, היו שנים של חולי וכאב, וגם שנים של שמחה וגמול מהילדים ומהנכדים שהקיפו אותה באהבה ובהערצה. הרעיפו עליה את כל מה שהיא וזאב נתנו להם לאורך כל שנות חייהם המשותפים.

עדיין זכורים לי ימי הנעורים, כאשר רות וחבריה הגיעו אלינו לכנרת, מגרמניה ומאוסטריה. כשהם לבושים בסגנון כה זר לנו ושפתם הייתה זרה ומגוחכת בעינינו. כמה קשה היה לה ולחבריה להסתגל לאורח החיים שלנו, לאקלים, לשפה. המפגש הראשון שלי איתה – תזמורת המנדולינות. פעם בשבוע, חוויה משותפת שנמשכה שנים.

ונולד אריאל, בנה בכורה, והיא שולחת אותו אל הגן של שלומית והילד הקטן הזה מצוי באווירת הגן ואחר כך בבית הספר והמפגש עם רות, כאמא, הוא מפגש מעשיר, וצופן את העתיד.

גאולה ועמית באות לעולם באותה השנה ולאחר מכן גלעד וגליה, ואנחנו הולכים יחד לאורך כל השנים ומלווים את ילדינו בשנות חייהם החשובות והמסעירות, כאשר החיים מעצבים אותם. כך הולכת ונבנית החברות בינינו.

ואז! גאולה ופטליק בונים משפחה ומימד חדש נכנס אל הוויית חיינו. אנחנו קרובים יותר. אנחנו משפחה אחת וגם חברים בקיבוץ אחד, במקום היקר לנו, בכנרת שלנו!

זאב כרע, נפל. והבדידות העיקה. חולי וכאב, סבל וייסורים עברו על החברה שלנו. היינו מלווים אותה. היינו מתבוננים מהצד כיצד היא נאבקת, כיצד היא מתמודדת, וגם אם מאוד רצינו לעזור ולסייע, לסעוד ולשמח – קצרה ידנו מאוד.

רות'לה! חברה טובה שלנו! גם אם קצרה ידנו לתמוך ולסייע – היינו עדים וזכינו לראות את שפע האהבה והמסירות שזרם אלייך ממשפחתך, מילדייך ומנכדייך, ושפע זה עטף וחיבק אותך עד שעינייך נעצמו ונשימתך פסקה.

לפני שנים, כאשר הלכנו אחר ארונו של זאב, אמרת לי: "אנא! שמור לי את המקום על יד אמא שלי!". המקום נשמר לך רות'לה! מצדך האחד – אמא, ומצדך השני – בחיר לבך ואבי ילדייך.

נוחי בשלום עם אהובייך באדמתה של כנרת.