כשהתחילה הפלישה של הטנקים הסורים לעמק הירדן, עליתי עם כל החברים לגג של

הבית הדרומי, בו גרתי אז עם הוריי מוותיקי כנרת, )בלה וישראליק זמירין ז"ל(. כל מי

שיכול היה, מיהר לגגות שלושת הבתים על הגבעה, כדי לראות את המלחמה שהחלה.

הצטופפנו על יד המעקה המזרחי של גג הבית הדרומי, אני כנערה צעירה, שלא סיימה

עדיין את כתה ח', עמדתי בשורה השנייה מאחורי המבוגרים ממני, שנשענו על המעקה של

הגג. ולמרות זאת ראיתי את הטנקים הסורים מגיחים ממקום התכנסותם מאחורי תל אל- -

קאסר, )היום קיבוץ תל קציר(, שמענו יריות וראינו הבזקים. הכול נראה כל כך רחוק, זה -

נראה כמו צעצועים קטנים שעושים מדי פעם בומים במרחק. כולם דיברו בהתרגשות

כשהם מביטים למרחק, עד שפתאום, נשמע קול נפץ ממש קרוב אלינו, בבת אחת כל

העומדים השתטחו על ריצפת הגג, ואני בתוכם כמובן, עם פחד נורא, שהנה, אין זה משחק

צעצועים, זה מפחיד מאוד ומתקרב אלינו. אחרי ההלם הראשון, התחילו כולם להתרומם

מהריצפה, ובגבות כפופים רצו למדרגות כדי לרדת מהגג. ראיתי שכך קרה גם בגג של

הבית האמצעי הסמוך אלינו. מישהו צעק שאין לעלות יותר על הגגות, המלחמה התחילה.

למחרת בבוקר התחילו להוציא את הילדים מ"שדה הקרב". רוב ילדי קיבוצי העמק פונו

לחיפה. וגם אנחנו. אצלנו סדר היציאה היה לפי הגילים. בתחילה העמיסו את התינוקות עם

האמהות המניקות והמטפלות לאוטובוס הראשון. היו אמהות שכבר לא הניקו, ולא עבדו

עם ילדים, הן נשארו בבית למאמץ המלחמתי. וכך גיל אחרי גיל, הועמסו הילדים

והמטפלות ויצאו באוטובוסים במעלה הכביש לפורייה, ומשם לחיפה.

אני ישבתי בתעלה שנחפרה לאורך בית הילדים של בני גילי. )שנקראו אז: "חדרי השינה",

ושהיום הם כיתות המרחבים של ילדי בית הספר. שהוחלפו במלחמת ההתשה(. התעלה

שלנו לא הייתה עמוקה ולא יכולנו ללכת בה בקומה זקופה. ישבנו בה שפופים וצפופים.

פתאום הגיע אבא שלי. נתן לי יד, ומשך אותי החוצה מהתעלה. "אני רוצה להראות לך

משהו", אמר. הלכנו לכיוון הבית הדרומי בו גרנו. בדרך סיפר לי, שאמא נסעה עם דני

אחי שהיה אז בן 4, לחיפה, עם בני גילו, ובקש: "כשתגיעי לחיפה, תלכי לראות מה

שלומם".

כשהגענו ל"חדר" שלנו בקומה השנייה, אבא פתח את הדלת, עמדנו בפתח וראיתי חדר

ערום, מזרונים מקופלים על המיטות, וחבילה ענקית במרכז החדר, בה היו צרורים כל

הבגדים שלנו, כלי המיטה השמיכות, כיסויי המיטה וכו'. מראה נורא שאני נושאת בתוכי

עד היום. אבא אמר: "נתנו פקודה לארוז את הציוד בחדרים, כדי שאם הסורים יגיעו אנחנו

נשרוף לבד את הקיבוץ, ולא נאפשר להם לעשות את זה כמו שהם עשו בקיבוצים מסדה

ושער הגולן. בדרך חזרה לתעלה, אמר לי אבא, לא לדבר על זה ולא לספר לאף אחד.

שמרתי את הסוד הזה, עד שראיתי את הסרט שעשו בשער הגולן, על עזיבתם את הקיבוץ -

שלהם במלחמה ההיא. נדמה לי שכולם בכנרת שמרו על הפקודה ההיא כסוד שלא הופר.

עלון כנרת 798

23

היינו האחרונים בתור לעזוב את כנרת שלנו, השמש שעמדה כבר באמצע השמיים, הכתה

בנו בתעלה. בתושיה של רגע זינקו כמה מאיתנו מהתעלה. נגשו לארון כלי המיטה של

הכתה. וחזרו עם כמה סדינים לבנים, אותם פרסו במהירות מעל התעלה, חיזקו אותם

באבנים שלא יעופו, ונכנסו גם הם לתעלה המוצלת. למרות המים שקיבלנו לשתות, מחסה

הסדינים הקל עלינו מאוד. ישבנו בשקט ושמענו טרטורים של אוירונים, הרגשנו בטוחים

במחסה הסדינים. פתאום שמענו צעקות: "השתגעתם?? עוד מעט אוירוני הסורים יבואו

ויגלו את הסימן הלבן ששמתם על התעלה שלכם". והסדינים הוסרו, והמשכנו לשבת

בשמש עוד זמן רב, רק קרוב לאחר הצהריים, באו ואמרו לנו לרוץ מהר, כי ליד חדר-

האוכל מחכה לנו האוטובוס שיקח אותנו, לחיפה. תפסתי מקום בספסל האחורי של

האוטובוס, ואז שמעתי את הקול של אבא שלי קורא לי, קמתי והלכתי לדלת שליד הנהג,

אבא אמר לי לרדת מהאוטובוס, הלכתי אחריו ועמדתי איתו בסבך שיחי הדודונאה שהיו

שם לאורך המדרכה, שבין בית התרבות )שנחרב בזמן המלחמה מהפצצה של הסורים(,

ובין חדר האוכל הישן שהפך אחרי המלחמה, למטבח של חדר האוכל של היום. אבא אמר -

לי בשפתיים רועדות: "רציתי שתדעי ששולם נעדר", התפרצתי ואמרתי לו: מה זאת

אומרת נעדר? הרי רק לפני יום הוא והחוליה שלו יצאו לחופשה לאחר שבוע שלם שהיו

במשטרת צמח?", "נכון" אמר לי אבא: "אבל לפנות בוקר לקחו אותם חזרה לצמח, להדוף

את הטנקים הסורים שכבשו את צמח", "אבל אל תספרי לאמא", אמר. "כשאבוא לחיפה,

אני אספר לה". הבנתי ששולם, הדוד שלי האהוב, שהיה כמו בן בית אצלנו, אחיו הצעיר

של אבא, איננו. קולות התחילו לקרוא: "זיוה האוטובוס יוצא". רצתי מהר, נכנסתי ועליתי

על המדרגה הנמוכה, באוטובוס, משכתי את הכובע על העיניים שלא יראו שאני בוכה.

היינו האוטובוס האחרון שנסע במעלה לפוריה. מהמדרגה עליה עמדתי, ראיתי את

הקליעים שרדפו אחרי האוטו שלנו, עד שהגענו לכביש יבניאל.

הייינו ב"גלות", חיפה 4 חדשים.

ניצה שפרירי, עדנה פרידלר, זיוה ליש

יעל גולדין, עדה שפרירי, זיוה