חזרנו אלייך שנית?

הסיסמה: "נותן כפי יכולתו ומקבל כפי צרכיו" היא כבר לא רק אנכרוניזם נוסטלגי

מרדכי חיימוביץ'
02/04/02
יש לילות שבהם נרות מרצדים על קברה של הפרדה "בובה". נשים עולות אליה
לבכות על עקרותן. "פה נקברה 'בובה' שחרשה, קילטרה, ותלמה בנאמנות את
אדמת כנרת בשנות ה¬20 וה¬30 של המאה ה¬20. יהא זכרה שזור בתולדות
כנרת", נכתב על מצבת השיש של הפרדה. "היא לא מתחרה בקבר רחל
המשוררת?", שאלתי את המזכיר. "בובה ורחל הן חלק ממסלול 'בעקבות
ראשונים'", ענה לי. 

אולי זה הנס של בובה, אולי זאת שירת רחל, אבל משהו טוב קורה לקיבוץ. כנרת
עסוקה בימים אלה בשכתוב ה"בלדה לעוזב קיבוץ". לא "הוא עוד ישוב", אלא
"הוא כבר שב". כל שנה מצטרפים לקיבוץ כעשרה חברים חדשים. שבי כנרת.
רובם בני זוג של בנים, אבל גם עולים או משפחות. האם הלחיים של הקיבוצים
מתעגלות שוב? האם יש כאן תופעה? מזכיר כנרת, ניב ליש, אמר לי שהקיבוצים
המשגשגים הם אלה שהחליטו להישאר קיבוצים. אלה שדבקים בסיסמה: "נותן
כפי יכולתו ומקבל כפי צרכיו". נשמע אנכרוניסטי? כשברל וטבנקין משקיפים
עליך מהפנתיאון שעל שפת הכנרת, אתה חייב להאמין באמיתות המאה שעברה.
להאמין ולהיכנע למשבי הזמן ששינו את כנרת. על ארוחה בחדר האוכל משלמים
(שבעה שקלים) ובדיסקוטק "דאנס בר כנרת" מכרכרים. 

באתי לכנרת כדי לחוות חוויה מתקנת. לפני 30 שנה ויותר היינו שכירים בקיבוץ
במרכז הארץ. לעולם לא אשכח את הבדידות, את הנידוי. את הישיבה לבד ליד
השולחן בחדר האוכל. עד היום איני יכול לסלוח למירי ותקווה, שהיו מעבירות
ביניהן את מגש החביתות ומדלגות על אשתי. 

האמת, שלא עשינו הרבה כדי להתחבר, אולי בגלל שהבנו שלא נצליח לסדוק את
חומת החשדנות. הדשאים היו עצומים, אבל היה קשה לנשום. בכל זאת נשארנו
שנתיים כי החיים היו זולים. אבל כל שבת היינו בורחים הביתה להורים. 

עזבנו בחדווה. בלי להביט אחורה אפילו פעם. 32 שנה עברו מאז, ומעולם לא
חזרנו לבקר. האם הקיבוץ היום מאיר פנים לזריו? האם ה"כנרתי" מדלג על
חשדנותו כדי לקבל את חוזריו בתשובה?

הסודות של כנרת

בבוקר שבו ירדתי לכנרת עמד ריח רקבובית רעננה באוויר. זה היה קו התפר בין החורף לאביב.
הערפילים שעלו מהכנרת האפירו את הגולן. שני קיאקים חתרו חרישית. המשוטים הכחולים שירדו ועלו מהמים
נראו כמו כנפי טחנת רוח. בימים רטובים היו המים מגיעים כמעט עד בית העלמין. עכשיו עומדים שם קני
סוף. 

הקברים של כנרת זעפניים. אבן טחובה, בטון סדוק. טיפות הגשם נגרו על
המצבות והיה נדמה שהקברים בוכים. בוכים על החלוצים שריסקו ימיהם על
אדמה סרבנית. "באנו אל החאן והוא כולו מלא עקרבים, שיקוצים וכל חולי רע",
כתב אבי כנרת בן¬ציון ישראלי. כאן הכל התחיל. משאית בולמת, סודקת את
שקט הבוקר. כאן הכל התחיל. הרוח מנערת טיפות דוקרניות מצמרות האורן. הם
נקברו בעודם ילדים. קשישים בני 20. היו כאלה שהתאבדו. נער אחד נמצא מת
כשבידיו כרך של "האחים קרמאזוב". הם היו אנשים שעלו על גדותיהם. 

על מצבתה של שפרה דהאן נכתב: "אשת חינוך נלהבת ומסורה". הם היו אנשים
שהלכו עד קצה גורלם. עליזה ויינד "מצאה את מותה בלהבות". אלה היו ימי
הפאתוס והסרפן. הכל היה גדול ורועם. אפילו השמות. עליזה הר¬געש, נחקק על
אחת המצבות. הם יצאו לעבוד ה כש"פנינו אל השמש העולה". הם חזרו הביתה
"בתוך ים הדגן... בין בית¬אלפא לנהלל". במוצאי שבת בתשע בערב מסוכן בבית
העלמין של כנרת. "החבר'ה האלה עדיין מתכנסים לאסיפה כללית ומתווכחים
עד צאת נשמתם". 

עמירם אידלמן הוא פייטן המצבות. יש לו חיוך של ילד וליריקה של פושקין. הוא
יודע לדלות חיים מתוך הקבר. בקי בכל האהבות והטרוניות. "הוויכוח בכנרת היה
אידאולוגיה", הוא מסביר כשאנחנו משוטטים בין המצבות. הנה הקברים של
בן¬ציון ישראלי ואהרן שידלובסקי. כל כך חלקו זה על זה, כל כך העריכו זה את
זה. ישראלי ראה הכל בלבן ולכן מצבתו לבנה, שידלובסקי ראה הכל שחור ולכן
שמו מעליו בזלת השחורה. 

דן כנרתי קבור ליד גור מאירוב. "הנאהבים והנעימים". גור פינה את דן המת
מצמח. דן היה אחיו הבכור של נח כנרתי, שאיבד את בנו חן בלבנון. גור בנו של
שאול מאירוב (אביגור), מייסד הש"י והמוסד, נהרג בסג'רה. בן¬גוריון מסר
לאביגור את הבשורה כשהיה בעיצומו של גיבוש עסקת הנשק עם צ'כיה ערב
מלחמת העצמאות. האב השכול ביקש אישור לבוא ללוויית בנו ו"הזקן" ענה: "לא
אוכל לאסור עליך, אך אם תבוא ¬ אין עסקה". מאירוב החליט להישאר. לימים
אמר ה האם השכולה שרה: "לבד ילדתי, לבד גידלתי, לבד קברתי".

אנחנו ליד קברו של שמואל סטולר, האיש שהתקבל לחצר כנרת רק לאחר ששרף
את תעודת הגימנסיה שלו. "אנחנו לא רוצים חלוץ פרופסור", אמרו לו
הפרולטרים. כעבור שנים, כשהציעו לסטולר להיות נשיא המדינה לאחר בן¬צבי,
סירב. "לא באתי לארץ לעסוק בזוטות", נימק.

על קבר רחל נחה בוגנווילאה. בגומחה ליד קבורים שיריה. הלחות והשמש קיפלו
את הדפים. "רחל, אני אהבתי את השיר שלך ואני מקווה שאת מאושרת עכשיו",
כתב מישהו על פתק. מאידלמן אני מבין ששמואל דיין, האבא של, חיזר אחר
המשוררת. לא על שפת הכנרת אלא בעליית גג ברחוב בוגרשוב בתל¬אביב,
כתבה רחל את רוב שיריה. "שם הרי גולן" שוררה.

 "בעינינו אחת היורשות של רחל, היא בת המקום נעמי שמר", אומר אידלמן.
שאלתי אותו מה הכי כנרתי של נעמי שמר. "עוד יש מפרש לבן באופק מול ענן
שחור כבד", ענה לי בקול אפוף.

ההרואיקה מגיעה עד לכביש. אחר כך מתחילים החיים. כנרת ¬ הקבוצה. שלט
מכוון למספרה. השירות רק לחברים. משלמים בצ'קים פנימיים. המזכירות שוכנת
במבנה שלקוח מימי חומה ומגדל. הדלתות צבועות בקרם של בית ספר,
השירותים נז יריים. בכניסה ממוסמרת פרסה חלודה. 

אולי זאת הסיבה לשגשוגה של כנרת.

קוראים לי המטאור 

אני נוסע אחרי הקטנוע של החברה אורה, עם ארגז הפלסטיק מאחורה. היא עוצרת ליד חנות התמרים
הנפלאה "תמרים פלוס". מוצר הדגל הוא הסילאן ¬ דבש תמרים. אנחנו לוחצים ידיים עם עומרי אוסקר, מנהל
השיווק. "40 אחוז מהתוצרת", הוא מסביר, "היא לייצוא". בעיקר לארצות הברית, לגרמניה, להולנד
ולצרפת. אוסקר, אשתו נוגה ושני ילדיהם הם ייבוא שהגיע לכנרת. עומרי הוא בן אפיקים. בן 35. לפני שש
שנים היה שם משבר והמון עזבו. מזכיר כנרת הציע לו לבוא והוא הסכים. "החינוך כאן הוא שמים וארץ",
עדיין מתפעל אוסקר. שם קיבלו תקציב של 1,700 שקל בחודש, כאן קיבלו פי שתיים. "הקיבוץ חזק יותר,
הקרקע איתנה והשמים הם הגבול בנתינה". 

אבל לאוסקר יש גם טענות. "החברה פה דורסנית, יש דברים קשים מבחינה
חברתית". 

כמו מה?

"אתה תמיד נחשב מספר שתיים. די בחשדנות מקבלים את החדשים".

במידה מסוימת עלול אוסקר לנקר עיניים צרות. מכנסי גברדין שחורים, משקפי
שמש על המצח, ניחוח הז'אן פול גוטייה שלו אופף את סלסלות התמרים.

"לא פעם אמרו לי מה אני מתלבש ככה. הרכלנות הורגת. יש אנשים עם נפש,
אבל יש כאלה שיכתשו אותך עד אבק".

אתה מ רגיש שהתקבלת חברתית?

"לא במאה אחוז. למרות שיש לי הרבה חברים. אבל שלא תבין לא נכון. יש רק
חמישה אחוז שעושים לך את המוות".

איך?

"קיבלנו מכתבי נאצה לא חתומים. 'איזו משפחה נחשלת', 'איזה ילדים יש לכם'.
אבל רוב האנשים מפרגנים".

הילדים שלך נקלטו?

"הם יותר מקובלים מאשר באפיקים".

אתה מרגיש איזו הערכה?

"יש הערכה, נותנים לי לעשות דברים. אגב, קוראים לי המטאור. כמו שבאתי
מינו אותי למנהל מכבסה. עשיתי שערורייה. אמרתי שצריך לעבוד יותר, אבל
עצרו אותי. עברתי לתמרים. פה כבר לא יכלו לעצור אותי".

כשנכנס, עמד המחזור על ארבעה מיליון שקל. היום הוא עשרה מיליון. "אני
רוצה להקרין שתמרים זה משהו מתוחכם, ההיי¬טק של הטבע". מה מחזיק אותו
בכנרת? אוסקר אומר שלא בדיוק הקטע החומרי. זה בעיקר המקום, הנוף.
"הוותיקים אמרו, 'אני חייל של כנרת'. גם אני מרגיש חייל של כנרת. רחל זה
חלק ממני. אני שר את רחל".

בחזרה לקולחוז

חיים סולדר שעלה מוויניצה שבאוקראינה אומר שרחל יושבת לו עמוק בלב. לפני תשע שנים חזר
לאוקראינה, הביא עפר מקבר הוריו וטמן אותו ליד קבר רחל.

היחס שלך לרחל מאוד אישי.

"אני מרגיש כאילו הכרתי אותה".

איך היא היתה?

"אני רואה אותה עם קוקו. יושבת ליד התמר שלה. הקוקו נח על האדמה לידה".

עד לא מזמן היה חיים המרכז של ועדת הקליטה. היה עולה עם כל מועמד חדש
לקברה של המשוררת. חיים, מורה להיסטוריה רוסית, קרוב של הח"כית לשעבר
עדנה סולדר. איש בשרני וצחקן. לובש טריקו שחור עם "כנרת" על החזה. בן 55.
עלה לפני 11 שנה עם קבוצה של 12 איש. ברוסיה חשב שיצטרך לשבת על
המדרכה ולבקש אוכל, לכן למד בעברית רק משפט אחד: "אני רוצה לחם".
בהתחלה גרו בבית אחד בחדרה והוא עבד בסבלות. לאחר זמן נפגש עם סולדר
והיא הציעה להם קיבוץ. הם הגיעו בפעם הראשונה לכנרת באפריל 91', שבועיים
לפני פסח, עם בתם, בעלה והנכדה.

"הביוגרפיה שלי מתחילה מפה, מכנרת". הוא אומר. הם ירדו למשק מיבנאל.
בדרך עצרו להביט על העמק. "הכל פרח. צהוב, שוויצריה". שבוע אחר כך היה
הסדר. "בחיים לא ראיתי סדר ופה פתאום הכל היה לבן". ב דירה שלהם חיכו
החברים של ועדת הקליטה. אחד דיבר רוסית. "נתנו גם אוכל גם יין. לא הבנתי
מה קורה".

למחרת צויד בכובע טמבל ומכנסיים קצרים והוצב במפעל הפלסטיק "חופית".
"התחלתי כמנהל מטאטא. כל היום עושה ניקיון. לא ידעתי כלום. אחר כך
שקלתי חומר. אחר כך במכונות, אחר כך קורסים. נעשיתי מבקר איכות. היום אני
מנהל אבטחת איכות של החברה".

חזרת לקולחוז.

"מה אתה מדבר? גם קרובים שלי אמרו ככה. זה לא נכון".

לא היה מתח בין עולים לוותיקים?

"שום קונפליקט".

יש לך חברים פה? עם מי אתה שותה קפה ביום שישי בערב?

"המשפחה שלי באה. אני גם יכול ללכת למשפחה המאמצת שלי".

נשמע שאתה חי סגור. כמה מהוותיקים אתה יכול להזמין מעכשיו לעכשיו?

"לפחות 50".

הוא מרגיש נוח, אך יש לו ביקורת. "אני מחולק לשניים. חצי רוצה קיבוץ, חצי
רוצה שינוי דרסטי. כל אחד נותן תרומה ומקבל לפי תרומה שלו, אחרת אין
עתיד".

וזה ימשיך להיות קיבוץ?

"קיבוץ אחר. פעם כשהביאו קומקום אמרו שקיבוץ נגמר, אבל קיבוץ לא ייגמר

אף פעם".

לא מתקרר הקיבוץ?

"נכון שלפני עשר שנים היו היחסים יותר חמים. ביום שישי כולם היו באים לחדר
האוכל. היום יש הפרטת מזון".

התגעגעתי אז באתי

אלון זמוצקי ידע שבכנרת התחולל שינוי, אבל החליט לחזור. הוא בן 35, נולד במשק. עובד
ב"תמר פלוס". אנחנו יושבים על ספסל בחצר. השמים מעלינו בהירים ואלון הססן. שלא יהיה שלילי הא?",
הוא אומר לי, "אחרי שאתה הולך אני נשאר עם האנשים. הקיבוץ זה מקום מאוד קטן".

כשהשתחרר יצא מכנרת כי רצה לראות עולם. התגלגל לניו יורק ונשאר 14 שנה.
"לא באתי לבקר, לא עניין אותי ישראל". יום אחד התעורר וגילה רצון כביר
ובלתי מובן לחזור. "אחים, אחיות, התחתנו. לא הכרתי את המשפחות החדשות
שלהם". האם הזרות של ניו יורק התחילה לנקר בו? "לא, ניו יורק היא חלק
מהבית שלי, אבל נורא התגעגעתי לכנרת". בהתחלה לא התכוון להישאר, אבל
התרשם לטובה.

איזה שינוי הרגשת?

"זווית הראייה של האנשים פתוחה יותר".

כלומר?

"לאנשים יש חופש מוחלט לבטא את חייהם, את החומרניות שלהם. מבלים יותר,
רמת החיים עלתה. אז גרנו בצריפים, היום אנשים חיים בווילות. בן אדם בעיר
צריך לעבוד כל החיים כדי להגיע לזה".

וזה לא רק הבירה שאפשר ללגום בכיף או הריקודים ב"דאנס בר". "אחד הדברים
היפים פה זה השקט. אתה גומר יום עבודה ואתה לא צריך לדאוג לשכר דירה,
למסים. יש פה איזה שקט נפשי שקשה להסביר". הוא הרגיש שמקבלים אותו
בזרועות פתוחות. מהר מאוד ניתנו לו כל הזכויות.

זכויות זה גם תקציב. כמה אתה מקבל?

"לא יודע אם אני רוצה שזה יהיה בעיתון".

אבל אתה מסתדר עם זה?

"אני אישית כן, אבל יש בטח שלא".

איך זה משפיע עליך לגור באצולת ההתיישבות?

"משפיע. זה יושב בפינה של הראש. אתה יודע ממה כל זה התחיל, ותראה לאן זה
הגיע. יש פה גאווה מסוימת".

חולצה כחולה

יעקב מלמד היה אחד מ¬13 הילדים שנולדו בחצר כנרת. הם נקראו "ילדי החצר". גאווה זה הוא.
כשהיה בן שנה וחצי, ב¬1929, עברו לגבעה. הוריו מראשוני כנרת, באו מווילנה. לבת דודה שלו קוראים
נעמי שמר. בהפוגה הראשונה במלחמת השחרור חזרו בני כנרת לשקם את משקם. אבל אז הגיע אחד, רפי קוצר,
חבוש כובע אוסטרלי, ואמר שיש לו אישור לגייס בחורים. יעקב וגור, בנו של שאול מאירוב, השאירו פתק:
"גור ויעקב. החלטנו להתגייס לקומנדו". גור נהרג בסג'רה, במשלט המערבי. גור קרא יעקב לבנו. על קיר
שלו תלויה תמונה של שאול אביגור.

יעקב מלמד ניהל בכנרת כל מה שאפשר לנהל. "כשיצאתי לפנסיה חשבתי, מה
עוד אפשר לעזור לקיבוץ?". הוא פתח מוסך לטוסטוסים ואופניים. רק לחברי
כנרת. פגשתי אותו לבוש בבגדי עבודה כחולים, תולה על שרשראות משהו חלוד
ומתגלגל. עכשיו הוא מקבל טלפון מאחיו שמוליק שנענה לקריאת בן¬גוריון וירד
לשדה¬בוקר. "אני עסוק בראיון עיתונאי", מדווח לו יעקב בקול של רמטכ"ל, אבל
שמוליק מתעקש. הוא חייב לספר שאתמול היה בלוויה של דודה אסתר. בת 98.
אחרונת הדודות של האחים. יעקב יודע לחבר בין הגילים ובין הזמנים.
"המייסדים הבי נו שכנרת זה לא רק מקום לגור בו אלא גם בית. הבנים שחוזרים
מבינים את אותו הדבר. נותנים להם חיזוקים".

כמו מה?

"את כנרת מנהלים בני הדור השלישי, בני גור הוא הגזבר ובתי איריס מורן
מנהלת את בית הספר".

החולמים היו מרוצים

גם מזכיר כנרת, ניב ליש, הוא בן הדור השלישי. בן 43. סבו וסבתו, ישראל ובלה זמירין, היו
מהראשונים. נפטרו לפני שנה. בני 94. צלולים כמו מי הכנרת ביום בהיר. הזמירינים הלכו לעולמם ביום
שבו נכדם ניב נכנס למזכירות. אם תרצו, יש כאן סגירת מעגל. אנחנו יושבים על עמוד חשמל למרגלות
מצבתה של בובה לאחר ששכשכנו רגלינו במי "שמורת הירדן". מעל ראשנו מצייצות הציפורים. דממת צהריים
עוטפת אותנו.

ניב ליש הוא איש מינורי. לא לוחץ את הדציבלים. ייתכן שיש בו להט, אבל אני
לא מזהה אותו. הניתוחים שלו שקטים ורציונליים. הוא מסביר שרוב המצטרפים
הם בני זוג של בנים. כרגע נמצא בצנרת מועמד בן 53 שנישא לבת משק. אבל
יש גם אחרים. פרויקט "בית ראשון במולדת" מביא גם את העולים. כנרת שלו
משתדלת לא לטלטל את הסירה. "אנחנו במרכז הזרם. גם מתחדשים, גם שומרים
על עקרונות הקיבוץ".

כנרת שלו דבקה בעיקרון הקיבוצי הקלאסי: "נותן לפי יכולתו, מקבל לפי
צרכיו". בקיבוצים רבים אחרים הונהגה מערכת השכר הדיפרנציאלי, תמורה לפי
תרומה. "אבל דווקא הקיבוצים הקלאסיים", מבאר לי ניב, "הם החזקים מבחינה
כלכלית. דווקא אליהם חוזרים הבנים ומ גיעים חברים חדשים". בקיבוצים
הדיפרנציאליים אין, לדבריו, קליטה של חדשים. "חושבים שעוד מעט יחלקו את
הרכוש, אז למה להתחלק עם חדשים? לפעמים לא מקבלים אפילו את הבנים. יש
קיבוצים שבונים שכונות קהילתיות לבנים. אומרים שיבואו לחיות ליד ההורים
במקום שאינו קיבוץ, אבל גם זה עדיין לא מוכיח את עצמו".

האם הוא מזהה את תופעת כנרת גם במשקים אחרים? "כן. במעגן¬מיכאל,
ביטבתה, בחצרים, בעין¬גב. קיבוצים שמתחדשים, אבל לא משתנים". שאלתי
אותו באיזה מובן הקיבוץ שלו עדיין קיבוץ. "קודם כל בנושא של ערך העבודה.
עובדים כי רוצים. בט"ו בשבט גמרנו מבצע של עשרה ימים. ילדים ובני 90.
כולם ארזו חבילות תמרים כדי שייכנס לקיבוץ מיליון שקל".

כל נושא הדיור הוא של הקיבוץ, לא של החבר. החבר לא מחזיק בנכסים של
הקיבוץ, אבל הוא מרגיש שכל מה של הקיבוץ הוא גם שלו. "זה מושך אנשים
שמשוחררים מהמרוץ אחרי הכסף. מגיעים אנשים מכל החתכים. יש להם
הזדמנות לעבור מתפקיד לתפקיד. בחור בגילי מנהל קהילה של 800 איש עם
מחזור של 150 מיליון שקל. בעיר אתה מגיע לזה רק אם אתה קרוב לכפית".

אבל אתה קרוב לכפית. סבך ואביך הנהיגו את כנרת.

"במקרה. זה לא עובר בירושה בין המשפחות".

אבל יש אצלכם חמולות: זמירין, סטולר, כנרתי.

"יש משפחתיות, אבל לא במובן המפלגתי שלה. ויכוחים חוצים לפעמים
משפחות".

בבחירת מזכיר, למשל, אין הצבעה חמולתית?

"יכול להיות שבנושאים כאלה יש. אבל זה יותר קבוצות, לאו דווקא משפחות".

עד כמה אתם מסוגלים לפתוח את הלב, לא רק את הכיס, בפני הבאים?

"תלוי איך הם מסתדרים בעבודה. מי שמסתדר הולך על מסלול ירוק. מי שרץ בין
הענפים, מצבו קשה יותר".

הכנרתים הם עם פתוח?

"הם פתוחים, אבל גם חשדניים. 'למה החדש בא?', הם שואלים. בקיבוצים אחרים
זה גורם לשיתוק. אצלנו לא".

ומה זה בכלל כנרתי? מהי אותה חשדנות בסיסית, אותה פרגמטיות שחיה בשלום
לצד עיקשות בלתי מתפשרת, אותה וכחנות, אותה הליכה עם האגודלים כלפי
מטה. ליש חושב שמדובר קודם כל בקנאות מוחלטת למקום. הנה, המאבק לפני
חודשיים נגד סגירת המחצבה. "כל הקיבוץ לחם בחירוף נפש מתוך הזדהות
עצומה עם המקום, אבל אחרי שבית המשפט סגר לנו 60 אחוז מהפרנסה ידעה
כנרת להתארגן פנימה תוך שבועות. חתכנו במה שצריך, עמדנו על הרגליים ועם
הפנים קדימה".

הפנים קדימה, אבל מדי פעם מופנים המבטים אחורה. מה היו אומרים החולמים
על כנרת של היום? ניב ליש בטוח שבן¬ציון ישראלי היה הולך עם ההתחדשות.
אהרן שידלובסקי היה דבק בקשיחותו האידאולוגית. הוא הרי איים להתאבד אם
יפתחו במשק אתר תיירות. "באנו לכאן רק כדי לעבד את האדמה", אמר
לכנרתים.

תעודת זהות

קבוצת כנרת נוסדה ב¬1913. כיום חיים בה 850 תושבים. 390 מהם חברים. מספר
תינוקות בשנה: כ¬15. הקבוצה חיה מחקלאות (בננות, תמרים, אבוקדו, מנגו
ורפת) מתעשייה ותיירות. מעסיקים כ¬180 שכירים שאינם תושבי הקיבוץ. כנרת
לא נזקקה להסדר הקיבוצים. השתתפה בתשלומי חובות התק"ם לקיבוצים
שנקלעו לקשיים כספיים. מפעלים ומוסדות שהוקמו ויצאו מכנרת: ההסתדרות,
סולל בונה, קופ"ח, נעמ"ת, המשביר, השביתה הראשונה.